התערוכות המוצגות בוחנות את המוסד מנקודות מבט שונות, ורכיבים שונים במנגנון התצוגה המוזיאלי משמשים בהן כאובייקטים שעל משמעותם הן מנסות לעמוד. בעשותן זאת, התערוכות עצמן מקיימות מערך יחסים מורכב עם המוזיאון, המשמש באנלוגיה הן כאובייקט המתואר – החוצץ בין האור שמטיל האמן לבין ה"מסך" שעליו תותווה, קו לקו, דמות המוזיאון – והן כמסך עצמו, או המצע, שעליו מתוות התערוכות את נושא מחקרן. התערוכות מציעות שאלות מאתגרות וטעונות על הדרכים שבהן מתכונן המוסד המוזיאלי, על המנגנון שלו ועל משמעותו. הן בוחנות את האופנים שבהם המוסד משקף את סיפור החברה, את תרבותה ואת האתוס שלה, המוטלים על דמות המוזיאון ומתווים את אפיוניו, כמו גם את הדרכים שבהן כל אלה מותווים, מתוארים ומגולמים במוסד המוזיאלי עצמו.
שכן ה"קובייה הלבנה" של המוזיאון אינה ניטרלית, והיא ממצבת את הצופה ביחס ליצירה באמצעים שונים. בריאן אודוהרטי הצביע כבר בשנות השבעים על כך שמקורה בחללי פולחן המשרים תחושת נשגבות ועל־זמניות, ודימה אותה ל"חלל גטו, מתחם הישרדות, פרוטו־מוזיאון" המבקש לשוות לאמנות חזות של נצחיות ולהאציל עליה את הערכים התרבותיים של מעמד חברתי מסוים. למעשה, הוא טוען, כפי שהחל להתברר יותר ויותר עם הפוסט־מודרניזם, אין זה מרחב ניטרלי כלל ועיקר, והוא נושא שכבות של מיתוס, אתוס, כלכלה והיסטוריה. כל אלה מבנים את היחס בין צופה והיצירה.
מערך התערוכות מציע מהלך רפלקסיבי, שחוקר – כמקרה מבחן – את מוזיאון הרצליה עצמו, את סביבתו, אופיו האדריכלי ואוספיו, אך גם מרחיק אל מרחבי תצוגה והנצחה נוספים. תערוכותיהם של אסף עברון ודנה יואלי בוחנות את מבנה הבטון החשוף של מוזיאון הרצליה, שנבנה כשילוב בין בית יד לבנים ומוזיאון לאמנות. בתערוכותיהם של יאיר ברק, אוזיאש הופשטטר וטל סלוצקר משמשות תערוכות ספציפיות שהוצגו בעבר במוזיאון הרצליה (תערוכת אורי ליפשיץ, חדר תצוגת הקבע של הופשטטר ותערוכתו של זאכר שרמן) כנקודת מוצא, שמעניקה למהלכיהם העכשוויים ממד חדש של משמעות. יעל בורשטיין, נועה גור ועפרי כנעני חושפות את מנגנוני החשיבה והכוח המוזיאליים. באולם הגדול משחזר הדס עפרת את חווית הביקור בווילה קפרה ("לה רוטונדה") שתכנן אנדריאה פלאדיו באיטליה, ומצביע על הפער בין האידיאל האוטופי המגולם בה ובמוזיאון לבין חולשות אנוש. גיא גולדשטיין, הזוכה הראשון בפרס קשת מיסודה של משפחת בר־גיל אבידן, מציג מיצב וידיאו וסאונד שבוחן, דרך קידוד של יצירה מוזיקלית מאת ריכרד ואגנר, את הרלוונטיות של העיסוק בטאבו ובצנזורה למוסד המוזיאלי ולאמנות בכלל.
פחות קריאה...
