7 דקות גן עדן, מיצב, וידיאו, 2005

התערוכה המורכבת משני אלמנטים, מיצב ועבודת וידיאו, עוסקת בגוף הנשי, ודנה בביקורתיות במושג היופי (המערבי) ובאופן שבו הוא מכונן זהות נשית ומכתיב את הדימוי העצמי.
העבודה שמלה בנויה מזוג תצלומים. בראשון נראית אישה רצה, מביטה לאחור בפנים מפוחדות כששובל שמלתה, התפורה מעל התצלום, נשרך מאחוריה לכל אורך המסדרון. ממדי השמלה אינם תואמים את מידות גופה של האישה. על הקיר ממול תלוי התצלום השני, ובו נשים לבושות בבגדים תחתונים המשקיפות על האישה הרצה. האישה האחת היא מושא מבטן של קבוצת הנשים, ואילו מבטן – כמוהו כמושא הפחד שלה. הידיעה שהיא נתונה למבט, למעקב, מכתיבה את תנוחת הגוף שלה ואת תחושת האימה שבה היא שרויה. אף על פי כן, הרי היא גם זו שהצליחה להיחלץ מן השורה, לפרוץ את הנורמות, והיא אינה עומדת חשופה כמותן. שמלתה האלגנטית על שובלה העודף היא מעין המשך מלאכותי של גופה, כמו נושאת עקבות של הזמן ושל קונבנציות תרבותיות המכבידות על תנועתה.