עבודת הווידיאו צופה שלא מרצון עוסקת בסובייקטיביות שבה חווים בני האדם זמן ומרחב. תמונת הפתיחה, המציעה מבט מקרוב על חורשת עצים ועל החרקים החיים בה, מתמקדת באופיו הפסטורלי והשלו של מרחב טבעי זה. אך כעבור כמה שניות, זווית צילום אחרת מגלה לצופים שה"חורשה" אינה אלא קבוצה של עצי בונסאי זעירים שנשתלו תחת סכך של צמחייה גבוהה יותר. כשהמצלמה מתרחקת, נגלות גם המכוניות הנוסעות במהירות לאורך כביש סמוך. וכשהיא ממשיכה להתרחק ולחוג גבוה מעל המרחב המצולם, נגלות גם רכבות החולפות לאורך מסילה, ובניינים רבי קומות נראים ברקע.
המיקום שבחר איריחלבה הוא מעין "אי" ירוק המוקף בכבישים מהירים בפאתי בייג'ינג, וכפי שמסביר האמן, זהו מרחב שהוקף אלפי פעמים על־ידי נוסעים רבים בדרכם אל העבודה או ממנה, אך אנשים אלה מעולם לא שמו לב אליו. כך שלמרות קיומו הממשי בעולם, אזור זה אינו קיים בתודעה של איש, שכן איש אינו רואה אותו ואיש אינו חושב עליו.
כפי שממחישה עבודה זו, החוויות היום־יומיות שלנו מעוצבות על־ידי גבולות ברורים המפרידים בין המרחב שבו מתנהלים חיינו ובין מרחבים אחרים שאיננו מבחינים בהם למרות קרבתם הפיזית אלינו, מרחבים אשר הווייתם מתרחשת במקביל לשלנו, אם כי בקצב שונה לחלוטין.

פחות קריאה...