מבין עבודות הנייר של הופשטטר המונחות במגירות האוסף של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, התפתו עיניי לניירות השחורים, האוצרים בתוכם סיפור חיים שלם. חרדה מפני חשכת הרוח והמוסר מרחפת, בקו דק וכחוש, מעל פני הנפש של הציורים־רישומים. ראשים מחוברים לרגליים, ראשים ערופים, חלקי גוף מוכפלים. איברים מנותקים חוסים בתבוסה זה בצילו של זה, מבקשים איחוי, בוהקים מתוך השחור כאילו היו חור לבן בסריקת רנטגן.

לעבודותיו של הופשטטר ניגשתי כשבמחשבותיי מתחלפים דימויי עבודות של שני אמנים נוספים המציגים כעת תערוכות יחיד במוזיאון – פסח סלבוסקי ואבי סבח, שהחברות ביניהם חלחלה לאמנות, למוזיקה ולחיים.
פסח סלבוסקי (1947–2019) לא הפריד בין החיים לאמנות, בין האמנות למוזיקה, בין חפץ שמצא לחפץ־ציור שיצר, בין מצע הציור לציור עצמו. מצע הציור היה עבורו המשך אורגני לגופו. הארכה והרחבה. מעל לאובייקטים שהרכיב מחלקי רדימייד מתח קנבס ששימש כעור גוף לאובייקט־ציור. בטרם התרחשה הפעולה הציורית, היו מצעי הציור של סלבוסקי מעין יצורים גשמיים בעלי גוף, שטמנו בחובם יופי מרדני ופגום.

ציוריו של אבי סבח (נ' 1977) הם משל לעור ועצמות. המצע הציורי שלו (לרוב נייר) מתנהג כמו עור הסופג פעולות אלימות: חתכים, שריטות, צלקות, קעקועים, צריבות וכוויות, המופעלים על המצע־העור, פוצעים אותו, תרתי משמע, והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו.
הופשטטר, סלבוסקי וסבח אינם חולקים זמן היסטורי זהה, ולא התעצבו באותו מרחב ביוגרפי ותרבותי. ובכל זאת, נדמה שהמצע־ העור המתוח בעבודות של שלושתם נושא מטען דומה, מחזיק בבת אחת את הדפורמטיביות הגופנית של המצע, הגוף המצייר והגוף המצויר. החום העולה מהזפת החרוכה של הופשטטר; המסיביות הפראית, הבוצית והגושנית העולה מהחפץ־ציור של סלבוסקי; קצף הים והאפר המעושן שרושף מהציור של סבח – אלה ואלה חושפים את הפוטנציה והאימפוטנציה המתקיימות בעת ובעונה אחת בהוויה שיש בה (גם) פגימוּת. הגוף, גם כשהוא פצוע, לא מוותר על תשוקותיו ועל ייעודו. יש בו ליבידו, רעב וכוח פנימי, הדוחפים אותו אל מחוץ לעור של עצמו.

פחות קריאה...