כל האלמנטים מתבססים על האינדקס החזותי והחומרי שגיבש גבע לאורך חמישה עשורים של יצירה. מושגים שונים משמשים מפתחות לשפתו ולעולמו. עבודתו מרבה להתייחס ל"אדריכלות ורנקולרית" – כלומר, ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים, הצומחת במשך מאות שנים במקום מסוים, מתוך חומרי המקום וצרכיו האקלימיים והתרבותיים. בשיחות עמו עולה לעיתים קרובות גם הביטוי "בריקולר" (bricoleur), כפי שנוסח בספרו של קלוד לוי-שטראוס החשיבה הפראית, המתאר אדם שמתקין ומאלתר מחסה או מקלט מחומרים המצויים במקום. גבע מרבה להשתמש בעבודתו ב"אובייקטים נטושים" – כלומר, חפצים מצויים, אופייניים למקום, שמשהו בפונקציה המקורית ובנראות שלהם מהדהד עבורו היבטים צורניים ותודעתיים עקרוניים. כל אלה מתייחסים לקודים הפורמליסטיים – האסתטיים והתוכניים – שניסח המודרניזם, ומעומתים עמם. הוא מספר: "גדלתי כבן לארכיטקט מודרניסט, אסתטיקן קפדן שפעל במסורת הבאוהאוס. הרבה שנים לא הייתי מודע למה שזה חולל בתוכי. היום אני מבין, ומבקש לחקור בדיוק את כל מה שאבא שנא, דחה על הסף, נלחם בו: אי השלמות, האלתור האסתטי והתרבותי, האקלקטיקה, הכאוס הפוליטי והחברתי. היום, אני נמשך לעודפות המושלכת לאחור כשארית, כפסולת, או כממצאים אנתרופולוגיים, ופועל בתוכה".
מערום של צמיגים ארוזים ("באלות"), שהובאו ממפעל למיחזוּר, שולח לשורה של מיצבים קודמים של גבע, שבהם כיסה את קירות התצוגה בצמיגים שהוצמדו זה לזה באזיקונים. אך הפעם, הצמיגים מופיעים ב"מצב צבירה" שונה לחלוטין מבעבר: ארוזים, בדרכם אל או ממקום אחר, הם יוצרים ישות פיסולית גולמית ומוצקה. חבילות הצמיגים אוגרות אנרגיה דחוסה של כוחות גדולים ומנוגדים: הפוטנציאל התנועתי הגלום בגלגל, טבעו הרך כבולם זעזועים, פוטנציאל ההתלקחות האלים של מרי אזרחי כשהצמיג משמש להפגנות וחסימת כבישים, ואזיקה באמצעות הידוק מכאיב ומצמית.
הקיר הצפוני של האולם, שבו ממוקמות המדרגות המובילות למפלס העליון של המוזיאון, מרוסס כולו בקווים אינטנסיביים ובכתמים שחורים, כמו כתובות גרפיטי שנמחקו. השימוש בצבע ספריי, האופייני לאמנות רחוב, מוסב ומשועבד באופן אירוני לאקט של מחיקה והשחרה. פעולת המחיקה היא עדות לפוטנציאל נפיץ, מתריס ומתגרה. זהו ציור מלא ברִיק, שמתייחס למסורת המודרניסטית של המופשט המונוכרומטי. השחרתו של הקיר הלבן היא כקריאת תיגר על משטר התרבות המודרנית המתגלם בקובייה הלבנה.
כארבעים בדי ציור בגדלים שונים, המורכבים על קונסטרוקציה משופעת, מתלכדים לציור ענק הנשען על הקיר הדרומי של חלל התצוגה. קווי השבילים המשורטטים עליו ביד חופשית, המתפצלים כסדקים בזכוכית מנופצת, מעלים על הדעת את הרפרטואר הדגמי החוזר בציוריו של גבע מאז שנות השמונים, שהוא בלתי רגולרי ואורגני: חומת אבנים טבעיות, סורגים, בלטות, כאפיות, ענפים משתרגים ואופני מיפוי. הציור מורכב משברים: ציורים יחידאיים, המציגים מנעד ציורי רחב ועשיר, לקסיקון של אופני ציור. יחדיו, הם מתלכדים לציור שהוא גם אובייקט בחלל. הציור המונומנטלי אינו מכסה את כל קיר התצוגה, וכך הוא מזכיר את טבעו השטוח של הציור המודרניסטי, שחושף את תהליכי עשייתו ואת הקונסטרוקציה המובלעת במעשה האמנותי.
התערוכה בתמיכתם הנדיבה של דליה ואריה פרשקובסקי; יהודית ורוני קצין;
מוניק ומקס בורגר; עדי בורקין
תודות: טיירק תעשיות איסוף ומחזור צמיגים, ליטל פלדמן; ראובן הובלות; קונסטרוקטור רמי שמש
פחות קריאה...