השימוש ברדי מייד באופן כללי, ובתריסים באופן ספציפי, הופיע בעבודתם של אמנים ישראליים שונים בעשורים האחרונים, בהם אריה ארוך מצד אחד, או מיכאל גרוס מצד אחר. אולם עבודות התריסים של ציבי גבע, שנעשו באופן מרוכז וכגוף עבודה מובחן בשנת 1993, הינן סוג של היבריד בין המצוי לבין המוזמן. בחומריותם ובאופיים עשויים אמנם התריסים המשמשים בעבודתו של גבע להיות זהים לתריסים מצויים הקיימים בשוק, ובכך נדמים במבט ראשון לרדי מייד מובהק, אולם הם לא נמצאו בחצרות אחוריות או בתילי אשפתות, אף לא נלקחו מדירות קיימות, אלא הוזמנו על ידי האמן על פי מידה, חומר וצורה, במיוחד לצורך יצירת גוף העבודה. תריסים חדשים, עשויים אלומיניום ופלסטיק, ללא משקעים, מטענים או נוסטלגיה, רדי מייד שכמו אינו נושא עימו דבר, מעבר להיותו אובייקט פונקציונאלי פוטנציאלי בעולם. במובן זה, חותרים תריסי הפלסטיק של גבע תחת מושג הרדי מייד, כמו מהווים היפוך קונספטואלי שלו, הרחבה של גבולות אפשרותו.
בסדרות הציור השונות שלו, דוגמת הכאפייה, הבלאטה או החלון, יצא גבע מנקודת מוצא שכללה, לפחות לכאורה, ממד תיאורי מסויים ביחס לאובייקט נתון בעולם. שכבה על גבי שכבה, באמצעים של שכפול, שיבוש והסטה, נבנו פני השטח של הציורים באופן שהדהד את האובייקט הנבחר אך גם חרג ממנו והוסיף עליו בעת ובעונה אחת. סדרת עבודות התריסים, לעומת זאת, מושתתת על אובייקט קיים, ההופך למצע של פעולה. אובייקט מוסתר אשר כמו נעלם מתחת לפני השטח הציוריים, אולם עדיין מתווה את עצם קיומם. פעולת הציור המתרחשת על גבי התריסים הנה מונוכרומטית בעיקרה, מתנודדת בין שחור ולבן, אך נושאת סימנים ושאריות של צבעוניות שיתכן והיתה פעם מלאת חיות ונגעה בגוונים של ירוק, ורוד או אדום, למשל. הצביעה עצמה הנה עודפת ביחס לאובייקט. מוכתמת, מלוכלכת. רוויה.
יחסי הגומלין המתקיימים בעבודתו של גבע בין הקיים במציאות ובין מעשה האמנות, מקבלים פנים שונות בכל אחת מן הסדרות. אם בסדרות הציור נוצר תעתוע בין שטיחות האובייקט הנתון ופני השטח של הציור מצד אחד, לבין תחושת העומק של אשליית הציור מצד אחר, הרי שסדרת עבודות התריסים בנויה דווקא על שטיחות פעולת הציור מצד אחד ועל מבניות האובייקט הממשי עליו היא מופעלת מצד אחר. כך או אחרת, בכל עבודותיו של גבע הנראה איננו הקיים הלכה למעשה, והקיים לא תמיד נראה.
במאמר מולדת (החור בתוך הציור, או הציור שכולו חור) בקטלוג התערוכה תל דברים (מוזיאון תל אביב לאמנות, 2008), פירטתי ביתר הרחבה את העניין המתמשך של גבע בציור ובטיפול באלמנטים שונים, צורניים ומושגיים, של חסימה. גם בעבודות אלו, התריסים לעולם מוגפים. וכמו כדי להעצים את תחושת החסימה, החנק, אולי אפילו חוסר האונים מולם, עושה גבע שימוש לא רק באלמנט התריס המוגף הקיים ממילא, אלא מוסיף ואוטם אותו, את כל סדקיו וחרכיו, בשכבות של צבע, של חומר ושל פעולה. עם זאת, נראה כי בהקשר של סדרת עבודות מסוימת זו, לא ניתן להתבונן באלמנט החסימה רק כמוטיב החוזר ומופיע בעבודותיו של גבע לאורך השנים; לא ניתן לחמוק מן ההקשר הביוגראפי, הנסיבתי; מן העובדה שייצר את הסדרה מיד לאחר מות אביו.
שם הסדרה, Blinds, מקפל בתוכו את כפל המשמעות של היות התריס אובייקט בעולם ושל חסימת הראייה, או אפילו העיוורון, כמצב הנגזר ממנו בעת ובעונה אחת. התריס המוגף חוסם את אפשרות שליחת המבט דרך החלון, יהא זה מבט אל הנוף, אל המציאות, או אל האמנות. בהיות התריס מוגף ואטום הוא מייצר מבט המוחזר אל תוך עצמו, מבט המתרסק ומתמוטט אל תוך הריק המתהווה שבו. לאור כך, ברור כי בעבודה על סדרה זו גבע אינו עוסק בשאלות של ראייה ושל מבט, בציור של תריס, אפילו לא בצביעה שלו, אלא בהפיכתו לדבר בעולמו. דבר, שהוא עובדה קיומית נוכחת וכואבת; חומרית, ועם זאת מופשטת.
קיר הלבנים הניצב אל מול עבודות התריסים, הנו הד חוזר למבנה החסר שהציג גבע בתערוכה תל דברים אך זה מכבר. כמו בסדרות אחרות של גבע, בהן הוא חוזר ומטפל במוטיבים קבועים באופן מחזורי לאורך השנים, גם מופע זה של בנייה הנו המשך תהליך המחקר והבחינה של נוכחות וחשיבות מבנה הבלוקים במסגרת של עבודתו כולה. גם במקרה זה מדובר בקיר העשוי בלוקים אפורים סטנדרטיים, תעשייתיים, אשר נבנה באופן מיוחד להקשר התערוכה; קיר המהווה מופע נוסף של אלמנט התיחום הצורני הקיים במרבית עבודות הציור, של מבניות הגריד ושל תחושת השטיחות והחסימה העולה מחלקן, ושל שרשרת הפרויקטים הספציפיים למקום שיצר במשך השנים. סדרה ארוכה ומורכבת של מופעים העוסקים כביכול בחסימה ומסתירים בה בשעה ליבה חלולה.
בחלל התצוגה הצר ממילא, המצוי מתחת לגובה פני האדמה, ניצב הקיר החשוף אל מול התריסים האטומים, מותיר את הצופה נתון בתווך, ללא מפלט זמין. בתוך כך, מושג הבית שחוזר ועולה בעבודתו של גבע לאורך השנים – בעבודות הציור והמיצב כאחד ובאמצעות פרישה מתמשכת של מילון מושגים הכולל בלאטה, תריס, חלון, סורג או קיר – נותר בסופו של דבר מקום מזוכך של כמיהה. חלום לא ממומש על זהות לכידה ונתונה.
הדס מאור
פחות קריאה...