השירה אסורה, וידיאו, 6:20 דק', 2000

פילאר אלבראסין חותרת בעבודותיה תחת השורשים האנתרופולוגיים של תרבותה ושל זהותה הספרדית. באמצעות הומור וציניות היא מבקרת סטריאוטיפים ומיתוסים שחוקים ומערערת עליהם. מיצג הווידיאו השירה אסורה מתייחס להיבטים שונים בהיסטוריה של ספרד ובתרבות האנדלוסית שאלבראסין משתייכת אליה. בתוך חלל של טברנה טיפוסית, לצד נגן גיטרה, מתגלה האמנית בדמות זמרת פלמנקו הלבושה בשמלת פלמנקו שעוצבה בצבעי הסוואה, ומעוטרת בעגילים מצועצעים ובאיפור כבד. כשהיא מתחילה לשיר, בוקעים מגרונה קולות שבר של כאב וזעקה, מעין קינה ללא מילים הפורצת מתוך הגוף ומתעצמת עד לנקודת השיא שבה שולפת האמנית/זמרת סכין, פוצעת את הגוף ותולשת את לבה, והוא מושלך על הרצפה אל מול הקהל המריע. אלבראסין נסחפת לתוך השירה, מקצינה את הדרמה, ובונה דמות ארוטית ומינית הגונחת מתוך הכאב עד לסוף המר שבו היא נותנת את לבה ומקריבה את עצמה.

עקירת הלב – האיבר האינטימי, הפנימי והמוגן ביותר – משולה לעקירת הרגשות. אלבראסין נחושה להיאבק בשורשי כאבה עד כדי הקרבה עצמית. השמלה הצבאית בדגם ההסוואה ממחישה אף היא את רוח המאבק והמרד היוצאת מתוך המסורת ונגדה; את ההקרבה והלחימה ניתן לפרש גם כהתרסה וכהגחכה של תרבות הפלמנקו וכביקורת על אופייה הסוער והמוחצן ועל דרישותיה התובעניות. ניתן לומר, כי ההגזמה והאקסטזה הן שהביאו, בסופו של דבר, לביצוע האקט האלים ולפציעת הגוף, אך יחד עמהם גם לשחרור התרפויטי ולקתרזיס הגואל.

על קיר הטברנה כתוב בספרדית המשפט "השירה אסורה", שממנו נגזר שם העבודה. האיסור לשיר מתייחס לתקופת הדיקטטורה של פרנקו, ששלט בספרד משנת 1939 ועד למותו בשנת 1975. פרנקו, ששאף לספרד אחת אחידה וחזקה, התנגד לשונות תרבותית בין הקהיליות, וביד קשה דיכא הבדלים תרבותיים מייחדים, דוגמת שפה, מנהגים וכל מרכיב אחר החורג מההומוגניות הספרדית. כך צנזר פרנקו והגביל גם את תרבות הפלמנקו שמקורה באנדלוסיה, תוך ניסיון למזער את טבעה המתפרץ ולהופכה לאמנות פולקלוריסטית, לאומית ובנאלית וכן למנוע התקהלויות באווירה חופשית, למשל בטברנות.