מערכת כוכבים, 2008, פלדה
תיק הסתגלות, 2005, עור, מתכת

פבריס ג'יג'י מרבה להתייחס לפיזיקליות של הגוף ולמבט של הצופה. העבודות שלו מייצגות ומגדירות שטח ופעולה בצורה של הצבות תלויות-מקום ומבנים ציבוריים תפקודיים, המפנים אל "הארכיטקטורה הבלתי מורגשת של הסמכות בסביבות אורבניות", באמצעות מופעים של "אובייקטים ומבנים כגון מחסומים, פודיומים, מושבים, רמקולים ואוהלים, המופשטים מתועלתיותם ושימושיותם האזרחית והצבאית, ונטענים בצביון פוליטי מעורפל"[1]. ארכיטקטורת הכוח של ג'יג'י, אותם מבנים מופשטים של סמכות עלומה, מראה לנו שהקשר בין כפיפות לבין ידע וזיהוי, אינו הכרחי, שכוח יכול להיות גם פונקציה של עיצוב. האמנות שלו מניחה תנאים לשיתוף ומעורבות פעילה, אבל מימוש הפוטנציאל האקטיבי חברתי של העבודות אינו מציע מרחב אוטופי, שבמסגרתו עבודת אמנות עשויה לקחת חלק במרחב ההיסטורי, אלא הוא מאיים בהפעלה של אלימות.
ג'יג'י "מנכס את הכלים והמכשירים של מבנים אורבניים כדי להציג ביקורת רב-שכבתית על מנגנוני סמכות"[2]. למעשה, הוא מחקה את האפקט של מנגנונים אלה, בלי לאפיין אותם באורח חד-משמעי, וחשוב מכך – בלי להפעיל אותם בסופו של דבר. מגדל השמירה, הקלפי, המחסום, הכלוב, חדר הישיבות, או האוהל של בית המשפט העממי, אם להזכיר מבנים וסביבות של עבודות מפורסמות, נותרים יתומים, מנוטרלים, נטולי שימוש. ובהקשר זה העבודות של ג'יג'י הן פרוטוטיפ (פעולה בעתיד) או סביבה שננטשה (פעולה בעבר).

שתי העבודות המוצגות בתערוכה משתלבות בקווי השיח ששורטטו לעיל. הראשונה היא תא פתוח מפלדה הנחצה על ידי צירים אופקיים הנושאים להבים משוננים ומאזכר מכונת עינויים קפקאית, והשנייה היא שק שמוט מעור שחור שכמו נלקח ממרתף של קשירות ופרקטיקות סאדו-מזוכיסטיות. העבודות מעידות על פעילות פוטנציאלית כמו גם על מעשה שהיה, והאלימות המושהית שבהן, זו שלעולם אולי לא תצא אל הפועל, נעשית לסנקציה אפשרית.