מה שמרמז על המיצב של ענת בצר כמתריע על רגש, כמקום שלא רוצה להניח לצופה להישבות בחזות הקרה והטכנולוגית, הוא ההבאה של המיצב למקום בו השלם קטן מסכום חלקיו, מקום שבו הוא צובר וצובר לשווא. ערכו של הריבוי (עוד ועוד רהיט, עוד אביזר ועוד מאפרה) קשור בזיגזוג שלו בין עוצמה (אפקטיביות הנולדת מגודל ושפע) ובין מופרכות או חוסר תכלית. כך גם בעיקרון המתגלם במימוש המיצב, שמזמין את האמנית לפעול כמייצרת דימויים וכמעצבת פינות סלון: ההכרעה האמנותית מוחלפת לסירוגין בפעולה הריקה, בפורמליזם חילוני, בלתי אידיאולוגי, באמנות המחשבה השימושית. הדמיון לדבר עצמו (אולם תצוגה של רהיטים) מכוון ביעילות את הצופה לתהות על התכלית, לתבוע את מימוש המטאפורה (…)

הצירוף שלש, שתיים, אחת מסמן סטנדרטית מבנה של ספות המרכיבות סלון – יחידה של שלשה מושבים, של שניים ושל אחד. כשהוא מוזמן אל תוך טריטוריה של משמעות, מצליח הצירוף הלשוני לאחוז גם בערכים של "ספירה לאחור" ובהתמעטות. התמעטות או התרוקנות מקושרות לסוג של רפיון, לאיבוד דם של תוכן. אבל הצירוף השמי המסוים הזה מייצר דריכות. הוא מערבל קיום אדיש במתח. מול הנוכחות ההחלטית של המיצב מייצרת הכותרת הלך פרשני של משך, של דינמיקה נרטיבית. ה"ספירה לאחור" מקדדת את ההופעה האחת, הבו זמנית של המיצב, ברצף של זמן נסוג, בנימה "ביוגרפית". לתוצר יש לב היסטורי, יש לו עבר. הוא נצבר לכדי היות דבר בעולם בעקבות אחת..שתיים..שלושה דברים. במובן הזה, צופה המתהלך בתוך העבודה מוזמן לממש מקום חומד ומקום מפענח, מאתר. על התובענות הזאת מוגש לו פיצוי קטן – המיצב מוסר בריחוק, הוא לא מאמץ את שריר הפיתוי, והוא דומה, באופן מסתכן, "לדבר עצמו" – חנות רהיטים. זאת לא זירה קורעת לב. להפך – היא ממדרת, ממיינת, מציגה לראווה את הראווה, היא מעצבת כמו בטעות מכוונת, צופה שקול (…)

יש משהו קסום בכישלון פתאומי של תרגום של רגע אנושי פרטי, לערכים אוניברסליים. כישלון כזה מבהיר/מזכיר שוב ושוב את העובדה הקיומית הטורדת ש"אנחנו בעצם לבד". השימוש המושחז והיעיל בערכים אוניברסליים וקונבנציות תרבותיות יעמעם תמיד את הנגיעה בידיעה שלא ניתן להשיק באופן מוחלט קיום בקיום. המעטה הסמיך שנקרא "תקשורת" או "שפה", הוא מבנה המתחזה לסחוס הקושר בין אינסוף התממשויות של לבד. בתוך שלל הדימויים שמייצר הבית, הנעים בין אינטימיות ופומביות, הסלון הביתי, יותר מכל, שותף להכחשה הזאת, ליצירת אשליה מובנית של "ביחד". מכאן אגב קסמו של הצירוף "שירותים ציבוריים", למשל, שמעבר למטעניו הארוטיים, מבזר גם את ערכי האינטימיות והפרטיות ומסוכך פעם נוספת על האפשרות שנגלה עצמנו, לבד (…)

דורון רבינא (מתוך המאמר "התרעה על רגש" המופיע בקטלוג התערוכה)

פחות קריאה...