לכאורה, עמית קבסה (נולד 1977) פועל במרחב של זמן טבעי מתמשך, המופרש באיזשהו אופן מהעורק התזזיתי המרכזי. אבל אל תטעו בו. מערכות צירים קדחתניות יוצאות ממנו, זורמות ללא הרף פנימה והחוצה, מבקשות לפענח, לברר ולחקור מהלכים הקשורים לתולדות האמנות, לשיח המקומיות, לפוליטיקה של זהויות, ולגעת בשורשים רוחניים, בנבכי נפש, בטקסים ארכאיים ותרבות פופ מתקדמת. כל אלה מחזיקים, בעיקשות דוחקת, את ידו של קבסה על הדופק הפועם של הדברים.

בעת הכניסה בשערי קיבוץ מגל, בדרך לסטודיו של קבסה, הממוקם בטבורו של הישוב הפסטורלי שבו נולד וגדל, קשה שלא להיזכר באותם ציירים חברי קיבוץ שנאלצו, בתקופה אידיאולוגית-קולקטיבית שנמשכה עד לפני עשורים לא רבים, להצדיק מול אסיפת החברים את ההכרח לעסוק באמנות אישית, שאינה יצרנית ואינה מנסחת בפשטות את ערכי התנועה והשעה.

עיון בסיפורו של ח.נ. ביאליק "מאחורי הגדר" מעלה אפשרות להבנת יצירתו של קבסה – ולא רק על רקע מופעיה המרובים של גדר בציוריו. ביאליק מביא את סיפור ההתאהבות של נוח, נער יהודי, במארינקא, גויה יפה. השניים, מנוכרים למשפחותיהם ובני קהילתם הדבקים בהלכות המקום המסורתיות, מתאהבים מבעד לגדר הפיזית והמטאפורית הניצבת ביניהם. משיכתם זה לזה – תמימה, ילדית, טהורה, חושנית ובלתי אמצעית – מקבלת הדהוד בתיאורי הטבע והחי השופעים. אלה מסייעים להתבונן בחיפושיו של קבסה אחר מקום שמחבר בין טבע ורוחניות, בין מסורת ותרבות. גם בציוריו תופס עולם הטבע מקום משמעותי וחשוב, ומהדהד עמדה קיומית. בעבודותיו, עמדתו של הסובייקט מתבדלת. הוא משקיף מהצד, מעט עילג, גולמני ונבדל, ספק נבלם בידי הסביבה שאינה מקבלת אותו לחיקה ספק שומר על מרחק בטוח, מאוים מהיבלעות בתוכה.

נראה שכמיהתו של קבסה לביטוי אותנטי, טבעי, ישיר, קדם-שפתי מוצאת ביטוי בציוריו המופשטים. בשיחה הוא מספר כי מקור הכתמים הלבנים שבציורים בכתובת גרפיטי מחוקה שראה על קיר לצד הכביש. הגרפיטי – ביטוי פומבי, מתפרץ ומשתלח – הושתק על ידי צריחה בוטה ממנו, אך סימני המחיקה הקצביים העצימו באופן פרדוקסלי את האמת של המחאה המתריסה שמתחת להם. קצת כמו שריקתו של אותו נער כפרי בסיפור המוכר "הצדיק הכפרי" על פי שלום אש, יש בעבודות של קבסה איזו גושיות שמבקשת את התמצית הדקה ביותר של הדבר; לקלף ולהתנער משכבות של תרבות, מודעות וידיעה על טיבו של הציור.