הדמויות בציוריה של יצחקי נטועות במציאות החברתית והפוליטית הישראלית. היא בודה סיטואציות יומיומיות ו"מחייה" אותן באמצעות סגנון פיגורטיבי ואקספרסיבי בעל איכויות חושניות. ה"החייאה" מקבלת ביטוי מיוחד במקבץ העבודות "לוטשים", שבו הפנים מציעות את עצמן למבטו של הצופה בעודן מישירות אליו מבט מתריס – פנייה פרונטלית שמערבת את הצופה כשותף וכעד, כפי שניכר בעבודה אסירי מלחמה בעזה. פעולת הצפייה היא נושא הסצינה המתוארת בציור חושבים על הממשלה, שנוצר בעת שהות־האמן של יצחקי בדיסלדורף. קבוצת צופים, המצויה על מעין במה מוגבהת, צופה בטלוויזיה בדמותו של בנימין נתניהו בעת שהוא נואם. הנשרים בשטיח הם אזכור לציורו של אנגר, נפוליאון הראשון ( 1806 ), ומצביעים על הממד הכוחני בדיוקן השליט. הפנים, בהיותן תווי ההיכר האישיים ביותר של האדם, נושאות צו מוסרי למפגש עם האחר. כאן, המפגש מאופיין בשניוּת בין המרחק האינהרנטי של ייצוג טלוויזיוני לבין המבט מקרוב של הצופה בו. גם בציוריה האחרים של יצחקי, הפנים נראות כמסכה תיאטרלית, המסתירה יותר מאשר היא מגלה, ומתוך כך מזמנות השתקעות מתמשכת.