העבודות בתערוכה פזורות במוזיאון כלווינים, שנעים בנפרד ומנהלים קשרים וזיקות ביניהם. הן מביאות יחד נתח עכשווי מתוך מכלול יצירתו של פסט שכולל עיסוק בחומרים תיעודיים ופורמטים בדיוניים – ראיונות וצילום במעגל סגור, ז'אנרים טלוויזיוניים ועלילתיים, תצלומי אוויר ומבט על לא מאוייש כשל לווין: עבודת הוידאו "האימרה הגדולה" (2007De Grote Booodschap, , 27 דקות), מביאה סיפור בפלמית במעין פורמט של דירות-אולפן כמו בסיטקום או דרמת מצבים. העלילה נעה בין קשישה גוססת וסיפוריה ממלחמת העולם השנייה, המטפלת שלה ובן זוגה, הנכד של הקשישה. הסרט עובר בין דירות וסצינות – מעשיות וירושות, התעלמות בתוך החדר והאזנות מעבר לקיר, אירופאים ומהגרים, יהודים ובלגים, יהלומים והפרשות; "נוסטלגיה" (2009), הצבת וידאו בשלושה חלקים, מהפכת בכמה רמות את יחסי המציאות והסיפור – שלושת חלקי העבודה כוללים תיעוד יחד עם סרטים עתידניים שמשוקעים סגנונית בעבר – בהם פליט בריטי מבקש מקלט באפריקה וקבוצת פליטים לבנים מתגנבים דרך מערכת מערות אל אפריקה. התיעוד שהופך לסרט מדע בידיוני, הלבנים שמסתננים לאפריקה והעתידניות הרטרואית של הסרט עצמו, מייצרים סדרת התקות בהן הדרמטיזציה של אירועים מן המציאות מאפשרת הסטה של הבנת המציאות עצמה; "5,000 רגל זה הכי טוב" (2011, 30 דקות) עבודת הוידאו האחרונה של פסט, נפרשת על רקע ראיונות עם טייס קרב אמריקני שמפעיל מטוס ללא טייס באפגניסטן. שתי עלילות משולבות בראיון – באחת דמות מתושאלת על ידי עיתונאי-מטפל, והסיפורים האמיתיים של סצינות מאפגניסטן מופיעים כסצינות בפרברים אמריקניים במערב ארה"ב. כך, סדרה של התקות בין תמונה לטקסט מייצרות משמעות חדשה שמבקשת מאיתנו לראות הכל מחדש. גם את הסרט עצמו.
בסרטים והצבות הוידאו של פסט אנחנו מתמסרים לסיפור אותו הם מספרים, אבל בה בעת הם ספוגים בחשד עמוק כלפי כל אלמנט בסיפור אותו הם מביאים. כך, ניתן לראות את יצירתו של פסט כממשיכה מסורת של מספרי סיפורים מקדמת ההיסטוריה (ההתייחסות הענפה ליצירתו כללה כבר את הכותרת 'מהומרוס ועד עומרוס') ובמקביל לראות אותה כפועלת בתוך מסורת מתנגדת של פירוק ובנייה מחדש של מערכי הייצוג (מברכט וגודאר ועד פיטר וטקינס והארון פארוקי). העיסוק של פסט באופן בו דימויים ועלילות מייצרים את התפיסה ההיסטורית שלנו ואת ההבנה שלנו את המציאות סביבנו, הביאו אותו לפתח צורת עבודה שנסמכת על חומרים תיעודיים וראיונות אותם הוא מסכסך ובונה מחדש לכדי סרטים עלילתיים בעלי אופי וגוון מענג. כך, בניית הדמויות, הדיוק והאמינות הן של המשחק והן של המערך האסתטי, הבנייה של החלל ושל הסיפור במסגרת קונבנציות קולנועיות – כל אלה הופכים לציטוטים הספוגים באותו חשד עמוק כלפי המדיום; כל מחווה, כל רפליקה, כל פריים, כל העמדה – הם ציטוט. לא במובן שישנו מקור מצוטט אליו אפשר לחזור ושדרך החזרה אליו יכול להיבנות פאזל נושא משמעות שבעצם ההגעה אליו נזכה לאיחוי המתחים שבבסיס הסרט. הציטוט נעשה בשני מובנים – מבחינת תהליך העשייה כל מחווה, כל רפליקה, כל פריים, או העמדה נסמכים על חומר קודם שניזון מתחקיר ועיבוד מצד אחד, ומצד שני בנימה שלהם הם מופיעים עם ההצהרה הסגנונית על היותם ציטוט. כך, אצל פסט הציטוט הוא הצורה בה הדבר מופיע, זאת אומרת, כל פריים, רפליקה, העמדה, או מחווה בסרטיו מעידים על עצמם כציטוט מתוך מסורת של קונבנציות. וכך, ניתן לראות איך דווקא ככל שההפקות שלו מן השנים האחרונות הופכות יותר ויותר גדולות ומערבות עוד ועוד מהמוסכמות הסיפוריות והסגנוניות של הקולנוע העלילתי הראוותני, כך הן מעידות בחומרה ובתוקף גדולים יותר על בסיסן המצטט, על המתח האצור בהן ועל אופיין המתנגד לכל איחוי.
עד כה טרם הוצגו עבודותיו של פסט בארץ, והתערוכה היא הזדמנות לראות את עבודותיו לראשונה בישראל. הזדמנות זו גם מציעה לחשוב אותן במסגרת מסורת מקומית של מספרי סיפורים שנושאים בעבודותיהם חשד עמוק כלפי תואם היחסים בין דימוי לטקסט של הציר שנמתח בין המציאות להמשגתה. במובן זה, תערוכה מעבודותיו של פסט בישראל מאפשרת לחשוב אותן גם ביחס לאמנים ישראלים דוגמת מיכאל דרוקס ומיכל נאמן, יאיר גרבוז, בועז ארד ודורון סולומונס.
עומר פסט הוא זוכה פרס הנויינאציונלגאלרי לשנת 2009 (המקבילה הגרמנית לפרס טרנר הבריטי), והמדליה של הביאנלה של מוזיאון הויטני לאמנות אמריקנית בניו יורק (2008). פסט נולד בישראל ולמד בארה"ב, היום הוא חי ועובד בברלין.
פחות קריאה...