ניבי אלרואי | תהום מריאנה
אחרי ההצפה הגדולה של שנת 2150, יושבת בת דמותה של הקרטוגרפית והחוקרת האמריקאית מארי תארפ בחדר עבודתה, רכונה על שולחן השרטוט ומתבוננת במגילותיה הארוכות, שעליהן רשמה מפות ודיאגרמות של תקופות־עבר באמנות ובתרבות האנושית. זהו המקום האחרון שנשאר עומד על תילו בעולם שנמחק, כמעט לגמרי, על ידי קרחונים שנמסו במהלך ה"הכחדה השישית".
תערוכת היחיד של האמנית הרב־תחומית ניבי אלרואי מתחילה רגע אחרי ההכחדה. היא כוללת כמה מיצבים תלויי־מקום, המגלמים בחומר חזיונות מפתים ומחרידים על אודות מרחב עתידי בעולם המתהווה מחדש לאחר חורבן אקולוגי גלובלי. עבודתה של אלרואי מתבססת על מחקרים מדעיים ממשיים בתחומי הביולוגיה, האוקיינוגרפיה והאקולוגיה (אליהם התוודעה לעומק במסגרת תוכנית שהות־אמן באוניברסיטה העברית בירושלים), ומשלבת חוויות וזיכרונות של בני משפחתה. אלרואי מסתמכת אמנם על חומרי המציאות, אך היא מעבדת אותם ליצירת מהלך בדיוני ופואטי, שבו עובדות ותחזיות מדעיות משמשות כנקודת מוצא בלבד. הרס החיים על פני כדור הארץ יתרחש, לפי תחזיות אלו, כתוצאה מתהליכים מתמשכים ומורכבים: התחממות האטמוספרה; הצפת היבשה על ידי הימים והאוקיינוסים בעקבות הפשרת הקרחונים; פגיעה במשאבי הטבע וניצולם האגרסיבי; וערעור בלתי הפיך של האיזון האקולוגי שהזין ושימר, במשך אלפי שנים, מגוון של תהליכים ואורגניזמים על פני האדמה, ובתוכם גם אנו, בני־האדם. באמצעות מיפוי של העבר (כלומר, ההווה שלנו), טווים המיצבים המפוסלים של אלרואי את העולם שלאחר הקטסטרופה כהיבריד אבולוציוני המורכב משאריות תרבות שחרבה.
