נאסף, סריקות, 2008
ללא כותרת, וידיאו, 2009
עלים ופרחים, ציפורים וחרקים, קורי עכביש, עובש ואבקנים, אדמה ואפר – כל אלה הם גיבורי העבודות החדשות של מיכל שמיר. כמובן, גיבורים הם לא. הפרחים עברו ייבוש, החרקים והציפורים מתים; כל מה שהיה פעם רענן וחי, עכשיו מאובק ונטול חיים.
ההתחלות היו אחרות. מה שהחל לפני כארבע שנים כסריקות רבות יופי של פרחים מיובשים, מאורגנים כמו זרים בהשראת ציורי פרחים מן המאה ה-17, הפך בהדרגה לדימויים של התפוררות ושל קמילה. סידורי הפרחים המוקדמים של שמיר (בתערוכה מוצגות שתי דוגמאות מהשלב הזה) כמו שימרו את קיומם בתוך אגרטל. הייתה בהם משמעת, צורה, הכלה וסדר. בהדרגה החלו הזרים להתפזר, והקומפוזיציות – להתפרק. הסריקות המאוחרות לבשו מראה כאוטי, מפוּרר וחסר צורה. הפרחים איבדו ברק ורעננות. קשה להאמין שאי פעם הם היו פרחי גינה או פרחי שדה, שנשאו שמות (היביסקוס, פרג או כלנית) ושמות משפחה (משפחת המצליבים, משפחת המורכבים). התצלום האחרון בסדרה קרוב יותר לשאריות של זרים המונחים על קברים, מאשר לזרי הפרחים המפוארים באגרטל: אדמה ועובש מצפים שרידי פרחים במצב ריקבון, נמלים וחיפושיות מאיימות לכסות עליהם, חול דבוק לקצות העלים.