בתערוכה עבודות העוסקות במחוות הקטנטנות, אלו שכמעט לא ניתן להבחין בהן, אך מהוות מפתח חשוב להבנת טבעו של האדם. אותן "מיקרו-מחוות" מתגלות כטעונות משמעות בעיקר בפורטרטים של אנשים "לבושי מדים" – בין שאלו חליפות עבודה ובין שאלו בגדים חסידיים. תנועת הגוף הזעירה הנרשמת במצלמת האמן ממוטטת את רושם ההומוגניות הסטריאוטיפי של המגזר באשר הוא וחושפת במקומו את קסמו של האינדיבידואל. כך בעבודותיהם של נדב קנדר ולאה גולדה הולטרמן.
עבודות אחרות מתמקדות דווקא בנושא הקונטקסט. עבודות הווידיאו של אראיה ראסדג'ארמראנסוק עוסקות במשמעות החדשה שמקבלות מחוות הגוף האופייניות למערב כאשר הן מוּצאות מההקשר התרבותי והמקורי שבו נוצרו. הדס רשף מתערבת במציאות המתועדת כאשר היא מוציאה את תנועות הגוף מהקשרן או מהרצף הטבעי שלהן. וכשהקונטקסט מתערער התוצאה המתקבלת יכולה להיות מפתיעה: מסיבה עשויה להיראות כהלוויה והפגנת סטודנטים סוערת כחגיגת ריקודי עם.
עבודות אחדות מציגות את תנועות הגוף האינטואיטיביות לחלוטין, ועבודות אחרות – את תנועות הגוף המחושבות ביותר, תנועות שהן תוצאה של תהליך שכלתני טהור. בעבודתו של פייר קוליבף מתקבל הרושם שגופם של הרקדנים "זורם" בתיאום אינסטינקטיבי מושלם עם הטבע. הצופה יכול להבין נרטיב מורכב בלי מילים. נדבכי הציביליזציה נעלמים כלא היו, ודומה כי "היצורים" המבצעים את התנועות מפסיקים להיות בני אדם והופכים להיות חיות או כוחות טבע המתמזגים לחלוטין עם סביבתם. אולם שלא כתנועת הרקדנים של קוליבף, מקורן של תנוחות החיות בעבודתה של גליה אורי טמון במחשבה סדורה – בתורת הצ'י קונג. כאן מנסה התנועה להתחקות אחר "רוחה" של החיה בלי לחקות את התנהגותה, לשם הגברת המודעות הרוחנית, ובשאיפה לחזק את הגוף האנושי. גם האמן תומס הירשהורן מחבר בין הגופני לשכלתני: הירשהורן מפעיל את בובת הראווה באקט של ריקוד ובכך יוצר חיבור בין עולם הפילוסופיה ה"גבוה" לבין העולם הגשמי והמסחרי ה"נמוך". הקונטרסט הבולט שנוצר אגב החיבור שבין הרוחני לפיזי מביע את ביקורתו על החברה.
למחוות הגוף אספקטים חברתיים ותרבותיים מובהקים ובו בזמן גם אספקטים אינטימיים ופרטיים. דיוויד לה שאפל בוחן את הגוף ואת הריקוד ככלי להבעת מחאה וכאמצעי פורקן לרגשות עזים: כאן פורקן לכעסו ולמחאתו של המעמד הנמוך באמריקה. לעומתו, ויליאם קובינג ושחף ירון עוסקים דווקא באספקטים האינטימיים יותר, במחוות הגוף הנוצרות בתקשורת הפרטית הנרקמת בין בני אדם. בעבודתו "חציבה" עוסק קובינג במחוות גוף כדרך סמלית לחיפוש העצמיות, ובעבודה "הנשיקה" הוא נוגע בהשפעה ההדדית הנוצרת בין בני זוג מתוך היחסים המחברים אותם יחדיו. ירון מתבוננת על קשר אינטימי מסוג אחר, על הקשר שנוצר בן אם לתינוקה בזמן ההיריון..גם היא עוסקת בהשפעה ההדדית שבין שניים, שניים שהם עדיין אחד.
פחות קריאה...
