כפי ששירי הילדים של ח. נ. ביאליק נעשו מזוהים עם איוריו של נחום גוטמן וספריה של לאה גולדברג זוהו עם אלו של אריה נבון, לא ניתן כמעט להפריד בין ספרות הילדים של מרים ילן שטקליס (שיר הגדי, יש לי סוד), פניה ברגשטיין (שיר ידעתי, עיניים שמחות, חרוזים אדומים) ונתן אלתרמן (בין השאר, ספר התיבה המזמרת וערדל הפלא) לבין איוריה של צלה בינדר.

ן איוריה של צלה בינדר. מאמצע שנות הארבעים ועד שנות השבעים למאה העשרים איירה בינדר עשרות ספרים. רבים מהם מרכיבים, כאמור, את הקורפוס הקלאסי של ספרות הילדים בעברית. רישומיה של בינדר מובהקים ומזוהים בנקל: קווי דיו שחורים, רזים, מהירים, מתומצתים. פה ושם יוכנסו בדפוס צבע אחד או שניים נוספים, הנלווים לקו המִ תאר השחור. סגנונם משקף את רוח התקופה בארץ, כסיסמוגרף אידיאולוגי של צניעות וחסכנות המצליח, מתוך אילוצים כלכליים ומגבלות טכניות, לבטא עולם שלם, עמוק ומורכב. מן הרישומים עולה תמונת ילדות רבת 19 פנים. מצד אחד, זוהי ילדות מתפעלת, תמימה, סקרנית, מנוחמת, בחיק משפחה צעירה, מוקפת חיות, צופנת חלום ודמיון. אך בה בעת, בינדר יוצרת תמונת מצב פסיכו־פיזית של כאב, אכזבה, עצבות, ציפיית־שווא והרהורים. כך למשל, מתארים איוריה חוויית בדידות שהיא מלנכולית 2 ואגוצנטרית, ממוקדת בעצמה ונתונה לבדה בעולמה הפנימי.

במידה רבה, דמותה של בינדר נותרה חידתית, עלומה ונשכחת. בזאת, יש לציין, היא אינה שונה, למרבה הצער, מיוצרות רבות אחרות 3 בינדר, בת למשפחת כורכי בנות דורה בתחום האמנות הפלסטית. 4 עלתה לארץ מפולין בראשית שנות השלושים למאה העשרים. ספרים, בעידודו של אחיה, הצייר אברהם בינדר, שעלה ארצה מספר שנים לפניה, התמסרה ליצירה והתוודעה אל אנשי התרבות והאמנות של תל־אביב. לצד עיסוקה באיור ספרים ומחזות, עיצבה בינדר תלבושות ותפאורות לתיאטרון, ואף הציגה בתערוכות במוזיאונים ובגלריות בארץ. במשך שנים ארוכות ניהלו צלה בינדר ונתן אלתרמן רומן גלוי, שנמשך עד לפטירתו של המשורר ב־1970" .צִ ּלָ ה – צליל וצל", כתב משה שמיר על האופן שבו הקפידה לכתוב את שמה (בכתיב חסר ובלמד דגושה), 5 את עיזבונה המבטא שמחת חיים ויצירה אך גם אפלוליות ואניגמה. ציוותה בינדר לארכיון אלתרמן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, שבאוניברסיטת תל־אביב.

בהתבססה, בין השאר, על מכתביה האישיים של בינדר לאהובה המשורר, חיברה מורן שוב תסכית מקורי, שניתן להאזין לו במדריך הקולי של המוזיאון (בהשתתפות חוה אלברשטיין, איה לוריא, עודד מנדה־לוי, צבי סלטון ומורן שוב). התסכית משלים את חוויית הביקור בתערוכה – שבה הקהל מוזמן להשתהות, אגב ישיבה על נדנדות או על המדרגות שלצידן, ולהתוודע לעולמן של שתי יוצרות שכרכו את עולמן בספרים.

1 בהקשר זה ניתן להיזכר בדבריו של ולטר בנימין, החוקר ספר ישן מספריית בית הספר ומתאר את החומריות שלו משל היה נוף: “בדפיו דבקו עקבות האצבעות שעלעלו בהם. הפתיל שאגד את הכריכה, ובלט למעלה ולמטה, היה מזוהם. אך מעל לכל עברו על הגב תלאות רבות; משום כך סטו שני חצאי הכריכה ממקומם מאליהם וחתך הספר יצר מדרגות קלות וטרסות. ואילו בדפיו נתלו לפעמים, כמו קורי קיץ בענפי העצים, חוטים רפים של רשת, שבה הסתבכתי פעם אגב לימוד הקריאה”. ולטר בנימין, “ילדות בברלין סמוך ל־1900", מבחר כתבים, כרך א: “המשוטט”, תרגום: דוד זינגר (תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992 ) עמ’ 36 .
2 רות תור גונן, “מרים ילן שטקליס בראי האיור: אינטרפרטציות ויזואליות ליצירותיה”, עיונים בספרות ילדים, מס’ 12 ,2002 , עמ’ 39 – 60 .
3 ר’ רות מרקוס, נשים יוצרות בישראל 1970-1920 (תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, .(2008
4 בגרמנית, Buchbinder משמעו “כורך ספרים” – ומכאן שם משפחתה של צלה בינדר.
5 משה שמיר, צלה בינדר: רישומים ושירים (תל־אביב: הקיבוץ המאוחד ומוסד אלתרמן, 1989 ).

צילום חלל: טל ניסים

פחות קריאה...