פעולתה הראשונה של סוסנובסקה בהעתקתו של האובייקט ליצירתה היתה שינוי כיוון התנועה בו. כמו שינוי מסולם מינורי למז'ורי, היא מכתיבה מבט כלפי מעלה אל מבנה ייחודי, בבחינת מגדל בבל בפרשנותו של דרידה: "המגדל על פני הארץ אמור להימתח אל על ולגשר על הפער בין הגשמי לאידאלי".

ולאחר ששינתה את הפרספקטיבה, דחסה האמנית את האובייקט והעניקה לפסל את צורתו הסופית ואת האוטונומיה שלו. ובמילותיו של דרידה: "החיפוש הדקונסטרוקטיבי מניח […] כי כל מגדל חייב […] להישאר תלוי באוויר, מט לנפול, וכל זאת כדי שתהיה לנו היסטוריה, כדי שנוכל לנשום, או להמשיך לבנות". ההתמקדות בקונסטרוקציה, בשלד ההכרחי ליציבה, עומדת בבסיס היצירה, ועם זאת הקונסטרוקציה, היא היא הקורסת והמזמינה את ההתרסה נגד אותן האידאולוגיות שפיארו בעבר את הישגי השלטון ושעתה לא נותר מהן אלא מונומנט מט לנפול.

על אף היותה אובייקט אחד בלבד, ללא כַּן, ללא במה, ללא אמצעי תיווך או הדגשה, ובסיסה כראשה, יצירתה של סוסנובסקה ממלאת בנוכחותה את החלל המוזיאלי שלמענו נוצרה ואינה מותירה חלל פנוי שאינו מושפע מרוחה. הפסל, שהוא חסר בית וחסר אתר חודר לתוך מרחב שהוא אין-מקום, "מצב נגטיבי", במינוחה של רוזלינד קראוס.

בציר האופקי של מעבר מסביבה אחת לאחרת הופר הגבול העדין שבין פנים לחוץ, ובציר האנכי האובייקט הפיסולי מסמן את התווך שבין הרצפה לתקרה. מצד אחד נראה כי מגבלות החלל מוחצים ומנמיכים אותו ומן הצד האחר נראה כאילו הוא מחזיק את החלל, מונע קריסה ועוזר למוזיאון ל"שרוד".
יסוד התנועה הטבוע הן באובייקט ההשראה הן בפעולת המעיכה מציב את יצירתה של סוסנובסקה בגדר מה שאדם בודק כינה "המיצב הפרפורמטיבי" – הצבה שבה לאובייקטים יש כוח דינמי פנימי והוא זה שמקנה ליצירה את האינדיבידואליות והחד-פעמיות שלה. גדולתו ועוצמתו של המיצב טמונה בעיוות האובייקט, בתוהו ובוהו, שהוא פרי הסדר והחישוב ההנדסי המופתי שנקלע לבלבול בלתי מתוכנן. כמשתקף מדברי דרידה: "מגדלי בבל, נפתולי בבל, הם הכרח פילוסופי, הכרח הפילוסופיה המתקיימת במרווח בין המגדל להתמוטטותו". גרם המדרגות של סוסנובסקה מקפיא בתוכו את המרווח הזה ומסמן את השאיפה לגדולה, שברוב עיוורונה לסביבתה, כבר אוחזת בקריסתה.

נירית נלסון

פחות קריאה...