עבודותיהם של מרקוס מונטאן ועדי רוזנבלום עוסקות בפרדוקס הפילוסופי "דור אבוד". צמד האמנים בוחן את תרבות המתבגרים, המגדירה את עצמה באמצעות התכנים שבאם טי וי, הרומנים של ברט איסטון אליס, עיתוני האופנה וכיוצא בהם. מונטאן ורוזנבלום עובדים בכמה תחומי אמנות, ביניהם ציור, צילום, וידיאו, מיצג ומיצב. יצירותיהם מתבססות על עבודות אמנות קלאסיות, אך דמויותיהם – על תצלומי אופנה. הפורמט של ציוריהם לקוח מז'אנר הרומנים המצולמים, וכולם מלווים בכותרות ניהיליסטיות בסגנון הדומה לזה שבעיתונות הצהובה. הדמויות היפהפיות והפגיעות של הרומנים מופיעות בעבודותיהם כמעוותות וגרוטסקיות, וזהותה של כל אחת מהן מצטמצמת לכדי שם של מותג. מונטאן ורוזנבלום מגלים עניין עמוק בפוליטיקה של בני הנעורים ובקונפליקט המתחולל בנפשם בין משיכתם לחקות את "היפים האמיצים" לרצונם ללעוג להם. מונטאן ורוזנבלום נוגעים גם בשאלות של דימוי הגוף, הדרה חברתית, מודלים לחיקוי בקרב צעירים וערכים המאפיינים את תרבות ה"fast-forward" העכשווית. הם בוחנים מחדש את הרגשות העל־זמניים האופייניים לבני הנוער כסינדרום עכשווי, כמטפורה לחרדה תרבותית ולמשבר זהות, ומצביעים על הנושאים החברתיים והפוליטיים האפלים יותר החבויים מתחת לציפוי הדימויים הפסטורליים שלהם.

ללא כותרת (כבר היינו צריכים למות בעד משהו…), 2007, שמן על בד
עבודותיהם של מרקוס מונטאן ועדי רוזנבלום עוסקות בפרדוקס הפילוסופי "דור אבוד". צמד האמנים בוחן את תרבות המתבגרים, המגדירה את עצמה באמצעות התכנים שבאם טי וי, הרומנים של ברט איסטון אליס, עיתוני האופנה וכיוצא בהם. מונטאן ורוזנבלום עובדים בכמה תחומי אמנות, ביניהם ציור, צילום, וידיאו, מיצג ומיצב. יצירותיהם מתבססות על עבודות אמנות קלאסיות, אך דמויותיהם – על תצלומי אופנה. הפורמט של ציוריהם לקוח מז'אנר הרומנים המצולמים, וכולם מלווים בכותרות ניהיליסטיות בסגנון הדומה לזה שבעיתונות הצהובה. הדמויות היפהפיות והפגיעות של הרומנים מופיעות בעבודותיהם כמעוותות וגרוטסקיות, וזהותה של כל אחת מהן מצטמצמת לכדי שם של מותג. מונטאן ורוזנבלום מגלים עניין עמוק בפוליטיקה של בני הנעורים ובקונפליקט המתחולל בנפשם בין משיכתם לחקות את "היפים האמיצים" לרצונם ללעוג להם. מונטאן ורוזנבלום נוגעים גם בשאלות של דימוי הגוף, הדרה חברתית, מודלים לחיקוי בקרב צעירים וערכים המאפיינים את תרבות ה"fast-forward" העכשווית. הם בוחנים מחדש את הרגשות העל־זמניים האופייניים לבני הנוער כסינדרום עכשווי, כמטפורה לחרדה תרבותית ולמשבר זהות, ומצביעים על הנושאים החברתיים והפוליטיים האפלים יותר החבויים מתחת לציפוי הדימויים הפסטורליים שלהם.

פחות קריאה...