אמנים משתתפים: אריאלה אזולאי, בועז ארד, איה בן רון, יעל ברתנא, דנה גילרמן, רונה יפמן, אריאלה פלוטקין, אליסף קובנר, מיכל רוטשילד, קרן רוסו, גלעד רטמן
מרחבים ללא עדים
שנתיים עברו מאז יצא הפרויקט לדרך, ועם השלמתם של אחד עשר הסרטים דומה שהם מצטרפים יחדיו לעיסוק מורכב במושגים, כמו שתיקה והשתקה, אמירה, חשיבה, עדויות, הסחת הדעת, דיבוב כוזב, חדירה, השפלה, המרה, הומור, מחיקה, השתלה ועוד.
הניסיונות החוזרים ונשנים בכל הסרטים להיכנס לתוך מה שהייתי רוצה לכנות 'מרחבים ללא עדים', מאפשרים, לדעתי, את החדרתם של קולות ואי-קולות למרחבי החומר הקולנועי.
(לא תמיד ברור אם אנו אכן עדים לעלייתם של זיכרונות ללא עדים, או שמא אנו צופים בהיווצרותם של זיכרונות מחפים [screen memories], כלומר זיכרונות המזכירים ומסתירים, מעידים ומכחישים בעת ובעונה אחת. האם אכן יש דרך להשמיע את קולותיהם של 'אחרים לא ידועים'?)
מיכל היימן, יולי 2005
להמשך קריאה...
"[…] כיום, כשהדימויים הנעים שהביאה המהפכה הדיגיטלית נודדים מחללי ההקרנה לחללי התצוגה, אפשר לייצר הגדרה חדשה של הסרט – לא מתוך השדה המצומצם של ההיסטוריה של הקולנוע, אלא מתוך השדה המורחב של ההיסטוריה של האמנות. […] יש שפע של קולנוענים שעובדים כמו אוּמנים, כמו אמנים פלסטיים […]. יש קולנוענים שמצליחים ליצור תוך הסתגלות לתעשייה הקולנועית ואחרים לא; יש יוצרים מהצד האחד ומהצד השני של קו החלוקה הזה, מה שמחייב אותנו לחשוב מחדש על קווי המתאר ועל הגבולות של הז'אנרים הקולנועיים. הקולנוע הנסיוני, או הלא סטנדרטי הוא זניח מבחינה כלכלית, אבל דומיננטי מבחינה אסתטית, וזה קולנוע שכבר אי אפשר לפענח רק על סמך ההיסטוריה של הקולנוע, כי הוא מוצא את המקורות או ההשראה שלו גם בהיסטוריה של המוסיקה, הציור או הפיסול, כלומר בהיסטוריה של האמנות."
— מתוך: אריאל שוייצר, "ראיון עם פיליפ-אלן מישו", מצרפתית: אמוץ גלעדי, סטודיו 159, מרץ-אפריל 2005, עמ' 63-62
פחות קריאה...