יצחק גולומבק | מרכבות
את הפיסול של גולומבק ניתן להגדיר כפיסול בגוף ראשון. גם במובן הפשוט, של הגופניות הראשונית של האובייקטים, אך יותר מכך בשל ה"אני" הדובר הפונה אל הצופה ישירות, ומכליל עצמו במשפט הפיסולי… חזרתה של הטיפה אינה סתמית. למעשה, גולומבק עובד עם מילון דימויים מוגדר ואקסקלוסיבי, אותו ליקט עם השנים. נראה שגולומבק צריך "לישון" על כל דימוי חדש שנת חורף רוויית לבטים, לפני שיקבלו פנימה, אך מרגע שהדימוי מתקבל, הוא מתקבל בנאמנות אינסופית. תותים, כמו שיודע שמוליקיפוד, נדבקים אליך אם אתה נכנס אתם למיטה.
הרישומים, מוכרים ומוערכים ככל שיהיו, מעולם לא הוצגו לפני כן כמהלך עצמאי. הם הופיעו כלוואים בלבד, כמתווים לפסלים, כחלק מתהליך העבודה. נדמה כי כאן לראשונה נֵהֶגוּ הרישומים כרישומים. עשויים בגרפיט וגיר הם נראים כה עדינים, כסימני אבק העשויים להיעלם אל מול הבל פיו של צופה לא זהיר. ניתן לזהות את ההשפעות: שושלת של רשמים ישראליים מטיכו, ארוך, אורי ועד לביא, אך גם אחרים, כפיליפ גאסטון. ועם זאת המוטיב המרכזי בגוף הרישומים הזה הוא פנים המורכבים מירקות, פירות ודברי מאכל… מאחר וגולומבק עסוק זה זמן רב באופן שבו המכלול נוצר על ידי פרטיו, התייחסות לדיוקנאות של ג'וזפה ארצ'ימבולדו, האמן האיטלקי בן המאה ה-16 נראית לי כמעט טבעית.
אך אל מול העודפות והעושר של האיטלקי, המתכתבת עם מסורת הוואניטאס, מציב גולומבק אפשרות הפוכה של דלות ויובש. מתרחש כאן דבר חדש ומשמעותי: הדיוקן העליז של האמן האיטלקי נאלץ לספר סיפור נוגע ללב אודות אבי האמן, ניצול שואה, ההופך ברישומים לניצול ארכיטיפי שהולך לישון עם אוכל מתחת לכרית וקם כשהאוכל דבוק לפרצופו.
מתוך "גיא בן נר / שתי טיפות מבול".
