בעיני פורבוכראי, התחנה המרכזית חושפת את פניה של ישראל האמיתית מבעד למעטה האידיאולוגי המאחיד, ומציעה פתח לתת-מודע ולאחר שלה. הוא מישיר מבט אל השוליים הדחוקים, אל העליבות והחסד, אל העממי, החם והמוכר, אך גם אל האקזוטי והזר. דוגמה לכך ניתן לראות בסדרה גדולה של ציורים שצייר ב-1983 בהשראת כרזות מעין אלה שפרסמו את הסרטים שהוצגו בקולנוע מרכז בתחנה המרכזית הישנה, או פרסומות מתוך חוברות ומגזינים פורנוגרפיים. הנשים בציורים הללו מוצגות כנוסחאות של פיתוי, שנועדו לעורר את יצרי המתבונן. סדרת ציורים אחרת, גם היא מ-1983, מתמקדת בדמותו של שדון מסתורי ואנדרוגיני, שמתואר לעיתים כמלאך רחום ולעיתים כדמות פתיינית חורשת רע. נוכחותו מציעה אלטרנטיבה פנקיסטית, אורבנית ובועטת לייצוגים מוכרים של גבריות צברית מסוקסת.

את סדרת העבודות "הבה נגילה", שפורבוכראי הציג ב-2005 בתערוכה בגלריה ג'ולי מ. ואף פרסם באותה שנה כספר-אמן, צייר האמן בשחור בלבד. הדפים, שתלייתם משחזרת את אופן תלייתם בגלריה, מציגים מעין אינדקס דימויים אישי: פרח, ציפור, עץ, נחש, פה פתוח. זוהי שירה רועמת, עילגת ומלאת כוונה גם יחד, שנותנת קול למהגר המושתק שמנסה להתחבר לנרטיב ולאתוס הארצישראלי. מילות האהבה האינטימיות בפרסית – "עֲזִיזָם" (יקר שלי) ו"ג'וּנָם" (חיים שלי) – הלקוחות משיר ערש שאמו של פורבוכראי נהגה לשיר לו בילדותו, כתובות בתעתיק עברי, בעוד שמילות השיר העברי כתובות בתעתיק לועזי.

בשנים האחרונות חוזר פורבוכראי להשתמש בצבע, בציורי טבע וטבע דומם שמתבססים על גלויות וחפצים זולים הנמכרים בתחנה המרכזית וכוללים גם אלמנטים מאינדקס הדימויים האישי שלו. ציורים אלה, שמתכתבים עם קיטש בתגובת-נגד לציור המקומי הישראלי, הופכים נוסחאות של זיוף לנופים מנטליים של יופי ואפלה.

פחות קריאה...