שני אתרים רוויים בסימבוליקה ציונית-ישראלית מזינים את עבודותיו של פניכל בתערוכה: אתר בנייה ותל ארכיאולוגי. ביניהם מרחף בתודעתו מחסן כלי העבודה הגדוש של סבו, שהוריש לנכדו משמעת של מלאכת כפיים דייקנית ותבונת עשייה. חיימי פניכל פועל, לכאורה, כפרולטַר ציוני מהדור הישן, ובנייה וחפירה הם שני ראשיה של תרבות העבודה שאת שרידיה הוא נושא. המחשבה הציונית חיברה בין מיתוס הארכיאולוגיה לבין אתוס הבנייה במטרה לייצר רצף רעיוני התומך בקשר בין המוקדם והמאוחר, בין עבר רחוק, הווה ועתיד. הקו המחבר בין הבנייה לחפירה אינו רק דו-כיווני (האחד שואף מעלה והשני נע מטה), אלא מכיל בתוכו את המגה-נרטיב הציוני במלוא היקפו: ממעמקי העבר ההיסטורי ועד מרחב ההווה, הבנוי והמבוצר. חוליית החיבור בין שני האתרים הללו בעבודה של פניכל היא חומרית: הוא עובד עם חול מוקשה, הן כמרכיב יסודי של חומרי בניין והן כדימוי של תל ארכיאולוגי בנוף.
פניכל רואה את עצמו כאמן ישראלי, שאינו נזקק לאפולוגטיקה כדי להצדיק את עיסוקו בחומרים ובתכנים מקומיים, תוצרים ביוגרפיים של עברו וחינוכו. אך הנקודה בזמן שבה נולד הועידה אותו לפעול "אחרי שהכול כבר קרה". הוא נידון להשקיף על המציאות הישראלית ועל ערכי העבודה והגבורה, שעליהם התחנך וגדל, לאחר שהפאתוס שהניע אותם בעבר התאדה והתעייף, ונותר ממנו רק חיזיון מונוכרומי חיוור, המורכב משברי ציטוטים, שרידים, שאריות ומחוות לתרבות ששקעה באבק. באמצעות המחוות הללו בוחן פניכל את תהליך ההמרה והגלגול הסמוי שחל גם עליו: האם מתוך האזרח הישראלי הנאמן, חניך תנועת הנוער, חייל בנח"ל קרבי, ששירת בשלהי האינתיפאדה הראשונה, נולד אזרח אחר? האם חוקי "עייפות החומר" חלים גם עליו? מה משמעותו של הרווח בין חיים לחיימי ואילו חומרים זרים נוצקו לתוכו?

טלי תמיר

פחות קריאה...