מאז סוף שנות ה-70, תחילת שנות ה- 80 חיים סטיינבך מארגן על מדפים מעשה ידיו, קבוצות שונות של אובייקטים מצויים – לרוב אובייקטים בלתי נגועים שיוצרו בפסי ייצור המוני: אריזות קורנפלקס, סירים, נעליים, צעצועים, פחי אשפה, מברשת אסלה ועוד ועוד. המדפים עצמם בנויים כמשולשים הפוכים שבסיסם מהווה את המשטח הנושא את האובייקטים. את ההופעה הלא-היררכית, ועם זאת המחושבת, של אובייקטים אלה על המדפים של סטיינבך, אפשר לקרוא כתצוגה של מה שנותר. הרגע של התצוגה הוא רגע הסיום של מסעם. אפשר להניח לגבי הופעתו של כל אחד מהאובייקטים על גבי המדפים, את דבר היעלמותו מהעולם היום-יומי שמתוכו נלקח, ובכך לטעון את פעולת התצוגה השיטתית של סטיינבך באיכויות של גאולה, כאילו ההופעה על המדף הופכת להנצחה, והאובייקט – לממצא, שריד. ואולם לממד הגאולה שבפעולתו של סטיינבך יש להוסיף ממד משלים הופכי. האפשרות לחוות בהופעה של האובייקטים על המדפים את היעלמותם בעולם הריאלי, הופכת את הפעולה של סטיינבך גם להרסנית. היא עשויה לא רק לציין היעלמות, אלא גם להעלים בעצמה, כך שההעברה שסטיינבך עושה מן העולם אל המרחב של האמנות, הופכת לפעולה של החְסרה. באמצעות הֲזָרָה והוצאה מהקשר, הרחק ממחשבת האסמבלז' וללא יומרה לטרנספורמציה או לטרנסצנדנציה של האובייקט המצוי, העבודה של סטיינבך מייצרת יחס תחרותי, אולי אף הרסני, בינה לבין העולם.

פחות קריאה...