בתולדות האמנות מוכרים סיפורים רבים על אודות התסכול הנובע מן הקושי ללכוד ממד מהותי, שישקף בעת ובעונה אחת, במובן עמוק ועקרוני, את הצייר ואת המודל שלו. למשל, מסופר כי לאחר שפול סזאן שב וצייר את דיוקנו של הגלריסט אמברואז וולאר במשך למעלה משבועיים, באינספור ישיבות מתסכלות, קבל הצייר על כך שהמודל שלו אינו יכול לשבת ללא תנועה, כמו תפוח.[1] או הסיפור הנודע על דיוקן גרטרוד שטיין, שלא צלח גם אחרי שמונים ניסיונות של פיקאסו לציירה כשהיא יושבת מולו. את דיוקנה האלמותי של שטיין, המוצג כיום במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק, צייר פיקאסו לבסוף בדיעבד, מהזיכרון. בתשובה לטענת רבים ממכריהם של השניים כי הדיוקן אינו מצליח למסור את דמותה של שטיין כפי שהיא, טען פיקאסו כנגדם: "היא אולי אינה נראית כך כעת, אולם ללא ספק תיתפס כך בעתיד". [2]

על פי המדרג היררכי שהיה מקובל עד המאה התשע-עשרה באקדמיות לאמנות, נתפס הדיוקן כז'אנר נחות לעומת סוגות ציור אחרות, כגון ציור אלגורי וציור היסטורי. הטענה הייתה שהדיוקן נסמך על העתקה ישירה מן המודל בלבד, ואינו מצריך שימוש בדמיון או בקיאות בכתבים. המבט העכשווי, הרואה בדיוקן קונסטרוקציה אמנותית, מגלה בו סוגה מורכבת המשלבת פרספקטיבות נפשיות, חברתיות ותרבותיות רחבות, שביכולתן להעמיד מראה לקיומנו.

ד"ר איה לוריא
מנהלת ואוצרת ראשית

[1] Rebecca A. Rabinow (ed.), Cézanne to Picasso: Ambroise Vollard, Patron of the Avant-Garde (New York: The Metropolitan Museum of Art; New Haven and London: Yale University Press, 2006), pp. 3–10, 42.

[2] כפי שתיעדה שטיין בספרה הביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס; מצוטט בתוך Gertrude Stein & Picasso & Juan Gris, exh. cat. (Ottawa: The National Gallery of Canada, 1971), pp. 21–23.

פחות קריאה...