לאורך השנים, אהרונוביץ משלבת בעבודתה דמויות המתבססות על דמותה שלה כילדה צעירה ועל בני משפחתה, במהלך נטול עכבות וחדור הומור עצמי, כנות מתריסה וחמלה. הארכיטיפיות של הדמויות שלה ומערכות היחסים בתוך המשפחה מוכרות לכולנו מקרוב, עד כאב. הדמויות של אהרונוביץ – המוכפלות ומופיעות במקומות שונים בעת ובעונה אחת – שבויות בריטואלים פנימיים אינסופיים של תחזוקת הגוף והבית, בהתניות כפייתיות ובביטויים של חרדת מוות.
במחקר שהקדימה ליצירת העבודה, בחנה אהרונוביץ שורה ארוכה של שעונים ממוכנים ממאות קודמות, ששולבו בהם אוטומטונים (דמויות ממוכנות). אלה הגיחו ונעו על מסילות מדי פרקי זמן קצובים, הדהימו ושעשעו את קהל הצופים בעודם מדגישים את חלוף הזמן כאלגוריה מוסרית המתרה: "זכור את יום מותך" (memento mori). ואכן, הבית שיצרה מתפקד כשעון גדול. מדי רבע שעה יוצאת מהדלת, על סרט נע, תהלוכה גרוטסקית והזויה של בני המשפחה, שתכליתה לרוקן את האשפה שנאגרה בבית. אך שאיפת בני המשפחה לכונן בבית סדר וניקיון נידונה לכישלון, שכן עד מהרה, השיירה מכניסה את האשפה חזרה לפנים הבית.
מבט מקרוב בעבודה מגלה מערכת יחסים מיוחדת ומטרידה מעט הנרקמת בין אבי המשפחה ובתו הצעירה. את חרדותיה המוצפנות ביחס למצב בריאותו של האב המבוגר היא מבטאת באמצעות משחקם התמים ברופאה וחולה, אותו הם משחקים על הספה בסלון; בהתקוממותה הכועסת כנגד הצוואה שהוא כותב על שולחן האוכל; ובתיאורו כמחובר לאלקטרודות ושבוי בריצה בלתי נגמרת בגלגל סובב על ציר, כעכבר מעבדה. האב, מצדו, מסור לטיפול בבתו, אך בה בעת גם משמר את נזקקותה לטיפולו התמידי: הוא סוחב אותה על הגב, ספק מעולפת ספק משחקת אתו ב"שק קמח"; קוצץ את ציפורניה; ומלמד אותה לירות בציפורים מבעד לחלון בית העץ שבנה לה – אולי כדי שלא יעלו חלילה בראשה מחשבות על עזיבה, התבגרות ופריחה ממשית מהקן, לבל תיתן ביטוי לעצמיותה האוטונומית ולקולה האמנותי.
פחות קריאה...