אפשר לומר שהחוויה של העבודות של הילה לביב היא של ריחוק בדרגה אחת בלבד מכל נקודת אפס.
בשתי העבודות המוצגות במוזיאון משתמשת לביב בחומרים המאפיינים אותה: נייר קרפ, סרט הדבקה (סלוטייפ) שקוף, ניירות חן – חומרים לא יקרים, לא נדירים, לא מרשימים, ניתנים להחלפה ונהרסים בקלות. הפעולה שעושה בהם לביב נעדרת מיומנות וירטואוזית ובמקביל לא ניכר בה מאמץ עמלני. לאווים אלו הם עקרונות המנחים את לביב בכל היבט של העבודות. תוך שהן מכוונות אל הצמצום המירבי האפשרי, עבודותיה של לביב הן מחוות מינוריות, המפעילות את המציאות, תוך שימוש במינימום ההכרחי, רגע בטרם הן נמוגות לחלל.

השימוש במגזרות ובסרט הדבקה קושר את העבודות לתחום הדו-ממד ולערכים של צבע, קו וכתם, אלא שאצל לביב אלה הופכים, בעזרת הארכיטקטורה, מדו-ממד לאובייקט תלת-ממדי, כשהם נתלים מן התקרה, מודבקים על הקיר, או נתלים במסמר בודד כעל חוט השערה. זהו המינימום הדרוש כדי לתפוס מקום בעל נפח בעולם. אולם יותר מאשר ניתן לקבע את העבודות כציור או פיסול, אלו הן טקסטורות: הברק של המשולשים השחורים, המתגלים במערומיהם הלבן בצדם האחורי, הנצנוץ הרירי של סרט ההדבקה השקוף, הקטיפתיות האורגנית של נייר הקרפ. לצד הקונקרטיות והצמצום המחמיר לכאורה, מעלה החומריות הטקטילית של העבודות פרגמנטים של נרטיבים חמקמקים ודימויים שלא ניתן ללכוד, כמו צל המחליף צורה ללא הרף, ולעולם אינו מתביית.

הילה לביב נולדה בישראל (1974). חיה ויוצרת בישראל.

פחות קריאה...