הילה טוני נבוק

הילה טוני נבוק | להמתין לשמש

אוצרת: איה לוריא
31 ביולי, 2021 - 20 בנוב', 2021

טקסט מאת הילה טוני נבוק

קצה היכולת של החומר

סחורות מאוחסנות במחשכים ומוצגות באור.
ירדתי שמונה מדרגות, מוזיקה קצבית התחלפה בשקט.
במרתף, הגלילים מסודרים זה לצד זה, דחוסים, ממתינים לרגע שבו יועברו אל קומת הקרקע. מהאחורה אל החזית, מהקרטון אל המדף. במחסן סוחבות אותם ידיים עם לכלוך בציפורניים. למעלה, כבר ילטפו אותם ידיים משוחות בלק.

אני ממתינה שיעמיסו לי את הסחורה למכונית. ופתאום אני מדמיינת פתיחה של קיר – שני אזורים נפרדים הופכים לחלל אחד. הגליל משתחרר מהקרטון, מתגלגל במחסן ונפרש החוצה. ״תסתכלי״, הוא אומר, ״זה מה שאפשר לעשות אתי״. לרגע, החומר נמתח לכל אורכו. הוא מהודק, מתפקד כפי שמצופה ממנו, פורש עליי צל. וברגע הבא החומר מאבד את האמביציה שלו. הוא מרפה ומתכווץ, כל הדרך חזרה אל הרצפה.
מתי מגיע קצה היכולת של החומר? באיזה רגע הרצון להיראות מתחלף ברצון להיעלם?

הסחורה הונחה בבגאז׳. אני מתניעה את האוטו ונוסעת.

להמשך קריאה...