שם התערוכה של הדר סייפן (נ' 1985), "מלונית", הוא למעשה שמה של תוכנית מגירה לשעת חירום בישראל, המפרטת מהלכים לכוננות ולמוכנות מערכתית אזרחית וצבאית בעתות מלחמה. זוהי תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של סייפן, והיא חוקרת בה מצבי שהייה קולקטיביים במקלטים בזמן חירום – נושא שעלה כבר בעבודות צילום וּוידיאו מוקדמות שלה, ומתבסס על חוויות ילדותה בקיבוץ דפנה, הסמוך לגבול הצפון. אך נראה שעיסוקה המתמשך בנושא מבקש להשליך מעבר לחוויה הביוגרפית, ולהאיר ממד אבסורדי המוטמע בתפיסת השגרה הנורמלית של המציאות הישראלית, המקבלת כהנחת עבודה את מצב האיום התמידי שמאפיין את החיים בארץ.
במרכז חלל התערוכה מעמידה סייפן משטח מלבני גדול המורכב ממזרוני-ים מתנפחים, המכוסים בשמיכות תרמיות כסופות המשמשות את צוותי החירום בטיפול בנפגעים. על הקירות מוצגים תצלומים שחורים, שבתוכם בוהקים מלבנים בצבעים זרחניים שונים (כמו פתקי "פוסט-איט" משרדיים). הרכות הנוצצת והפתיינית של המזרונים נכרכת בצבעים המתקתקים משהו של המלבנים שבתצלומים. המיצב מזמין לשקוע לתוכו, משווה לעצמו סממנים של חופשה בנופשון מאורגן ומסווה, בחוסר חן ובאפקטיביות, את האיום המצמרר שבגינו הוקם.
הדימוי המופיע בתצלומים על הקירות מתבסס על סכימה אופיינית למפות ממשיות של פינוי אזרחים למקלטים. במצב חירום ראשוני מתקיים פינוי פנימי בתוך כל יישוב, כשהאזרחים נעים באופן עצמאי אל מבנה מיגון מסיבי הקרוב לביתם. במפות הפינוי של הרשויות המקומיות מסומנים בתי המשפחות בכל שכונה בצבעים זוהרים, המציינים שיבוץ בירוקרטי של אזרחים ומשפחות לשהייה משותפת במקלט, בהתאם למיקום ביתם.
סייפן ניגשת לנושא הטעון באופן פורמליסטי, ענייני ומרוחק משהו, תוך התמקדות בערכים הצורניים ובאיכותם החומרית של האלמנטים והחפצים, המוכרים לה מכלי ראשון. ייתכן ששפה צורנית וחומרית זו מתורגמת מההתנהלות בעתות חירום שתורגלה בקיבוץ שבו גדלה – כאילו יכולה היערכות מוקדמת לדכא את תחושות הכאוס, החרדה והאימה על ידי הפעלה אוטומטית של תוכנית פעולה אסטרטגית שהוכנה מראש, בעתות שגרה.

פחות קריאה...