אוסף אדלר
אוסף מיכאל אדלר מספק מסגרת לפרק עלום למחצה בהיסטוריה של האמנות הישראלית, כזה שעוד לא נוסח כהלכה באוספי הקבע של מוזיאון תל-אביב ומוזיאון ישראל, ולא קיבל ביטוי בהקשר ממסדי אחר. מתוך האוסף עולה רצף היסטורי אפשרי שלא סופר עד כה, ותחילתו באריה ארוך, המשכו במיכאל גרוס, ושיאו ביהושע נוישטיין, בני אפרת, נחום טבת ובוקי שוורץ. ארבעת האחרונים, ואיתם מיכאל גיטלין ופינחס כהן גן, מהווים את הגרעין האידיאולוגי של האוסף, המתאפיין בזיקה חזקה למינימליזם, פוסט מינימליזם ואמנות מושגית, במינונים והדגשים משתנים מאמן לאמן. אין אוסף אמנות אחר המוקדש להתפלגויות השונות שצמחו מתוך הזיקה של אמנים ישראלים למינימליזם, ומכאן ייחודו וחשיבותו. על אף היקפו המצומצם, הפרוגרמטיות, הקוהרנטיות, ולא פחות חשוב העקביות של אוסף אדלר, מאפשרות לסמן דרכו מגמה ולדבר על אילנות יוחסין חדשים בהיסטוריה של האמנות המקומית.

העבודות באוסף נטולות לרוב ממד איקונוגרפי ותיאורי, וחומקות מכל תיוג של מדיום או דיסציפלינה. למרות שרוב עבודות האוסף הן רישומים (במובן שהן עבודות על, עם ובנייר), המילה 'רישומים' בהקשר זה היא גמישה ופתוחה מספיק לציין מגוון של פעולות וסימונים, על קו התפר שבין פרפורמנס, התערבות ארכיטקטונית ומיצב (רישום בחלל). ההגדרה של עבודות האוסף כאובייקטים, כלומר כדברים שזהותן קבועה, מוגדרת, יציבה ונבדלת, תחטא לאמת ותתעלם מהתלות שלהם בארכיטקטורה של האתר הנתון שבו הן מוצגות (ושביחס אליו הן משתנות בכל פעם מחדש). עבודות אלה הן כמו מכשיר ליצירה של סיטואציות המפעילות את הצופה ואת חלל התצוגה. מה שלימים זכה לתואר אינטראקטיבי העסיק את אמני הגרעין הקשה של אוסף אדלר כבר בשנים אלו, המחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים.

עניין המשותף לכל אמני הגרעין הקשה של אוסף אדלר הוא העיסוק בפעולה עצמה, כמעט אפשר לומר, בפעולה בטהרתה: קריעה, מחיקה, הסרה, קיטוע, הן חלק מהפעולות המופיעות כשלעצמן בתצוגה זו, הנפרשת כאוסף של שמות פועל ללא הטיה, או במילותיו של יהושע נוישטיין: " אם פועל במשפט הוא הנשוא הרי שכל אחת מהעבודות היא משפט ללא נושא, משפט המכיל שם פועל בצורת מקור. ההיבט הסובייקטיבי של הפעולה הוא חסר משמעות". העבודות מתבססות על עקרון מתודי שנקבע מבעוד מועד – למשל, שרבוט על גיליון נייר, מחיקה שלו באמצעות מחק עד לצורה של ריבוע, לאחר מכן איסוף של פירורי המחק ספוגי השרבוט לתוך שקית קטנה, ולבסוף הצמדה של השקית לתחתית הגיליון. דוגמא זו, המתארת עבודה של יהושע נוישטיין (ריבוע מחוק ומועתק, 1973), שגם אם אינה נכללת באוסף הרי שרוחה שורה עליו, נשענת על עיקרון המבוצע באורח קורקטי ואימפרסונאלי, במנותק מהפסיכולוגיה או יכולת ההבעה של האמן. בסדרה של עבודות שחלקן כלולות באוסף בני אפרת שירטט רשת גריד על גבי נייר לבן ולאחר מכן עקב בקו לבן על אחדים מקווי האורך והרוחב, תוך שהוא יוצר בתוך הרשת תצורות נגטיביות החושפות את קווי המחיקה. מה שהופך את הפעולות המתוארות לעיל של אפרת ונוישטיין ליותר מביצועים מוצלחים של עיקרון מתודי כזה או אחר, הוא הפרדוקס שמחזיק את רצף הפעולות, המבטלות את ההבדל בין שלילה (מחיקה) לחיוב (סימון של צורה), ומגדירות היעלמות כהופעה מסוג חדש.

היבט נוסף שעבודות האוסף חוקרות הינו אופן התפיסה והקליטה החושית, כפי שמדגים בוקי שוורץ בתיקוני הפרספקטיבה שלו, החושפים את הפער שבין האשלייתי לאקטואלי, בין מה שאנחנו רואים למה שאנחנו יודעים שאנחנו רואים. עבודותיו של מיכאל גיטלין מהתקופה, המפנות את תשומת הלב למתח שבין השלם והפרגמנט, מטילות על הצופה לייצר את הקשר ביניהם ומחייבות אותו/ה להשתתפות פעילה בתוך העבודה וכתנאי להתקיימותה.

היחסים בין התוצאות לבין העקרונות שהגדירו אותן, מקבילים ליחסים שבין העולם לשפה. במבט ראשון, לצופה לא ברור מה הוא רואה. גילוי העיקרון נותן מעין פשר או חוקיות למה שניצב לנגד עינינו. אנחנו מטילים את העיקרון על המראה הלא מפוענח וכמו מכניסים אותו לתוך מבנה לשוני. באמצעות ההקבלה בין העיקרון לתוצאה אנחנו נעשים עדים ליכולת של השפה לתת משמעות, אך מנגד, אנחנו חווים גם את כשלונה של השפה, את מה שהיא אינה יכולה לכסות, ולכן נותר אילם, בלתי מובן, ולפרקים כאוטי.

אורי דסאו

אמנים:
לארי אברמסון, אלימה, בני אפרת, אריה ארוך, זיגי בן-חיים, מיכאל גיטלין, מיכאל גרוס, יוסף זריצקי, נחום טבת, פנחס כהן גן, רפי לביא,
יהושע נוישטיין, אביגדור סטמצקי, שלמה קורן, בוקי שוורץ, יגאל תומרקין

סרט:
האובייקט האובייקט היקר, וידיאו, 52 דקות
וונדי ברלין שפיר

פחות קריאה...