רישומיה המוקפדים של דנה הראל לוקחים אותנו אל שחר ההיסטוריה, לנושא שהוא קדום כמו האמנות עצמה: התגלגלות האדם לדמות חיה, המכונה "תריאנתרופיה" (מונח הנגזר מן המילים היווניות תריון=חיית פרא ואנתרופוס=יצור אנושי). התריאנתרופיה הייתה מצויה מאז ומעולם במיתולוגיה האנושית. הדוגמאות הראשונות לתופעה זו הופיעו כבר בתקופה הפרהיסטורית בציורי מערות, ומאוחר יותר התגלמו גם בפנתיאון האלים המצרי הקדום בדמותם של אלים דוגמת הוֹרוּס (שהיה בעל גוף אנוש וראש ציפור), אנוּבּיס (גוף אנוש וראש תן), אמוּנֵט (גוף אנוש וראש נחש קוברה), אוזיריס (גוף אנוש וראש בז) והידוע מכולם – הספינקס (שלו ראש אנוש וגוף אריה). יצורי כלאיים הופיעו גם בתרבות האשורית ובמיתולוגיה היוונית, ביניהם החימרה, הקנטאור והגריפון. ה"אדם המכונף" מן המיתולוגיה האשורית התפתח לשלל דמויות מכונפות, דוגמת האל ארוס במיתולוגיה היוונית, השרפים המקראיים ואף המלאכים המכונפים באיקונוגרפיה הנוצרית.
הראל משתלבת במסורת אמנותית זו מתוך התעניינותה בהמחשת האחווה שבין הגוף האנושי ליצורי פרא. היא מציגה את יחסי הגומלין בין גוף האדם לבין סביבתו הטבעית באמצעות תהליך אורגני, שבמסגרתו בעלי חיים מתמזגים בגוף האנושי ואגב כך מבאים לעולם שילובי כלאיים יפהפיים,מפחידים ומרתקים כאחת.