העבודה המוקדמת Schwebebahn, משנת 1995, מתייחסת לרכבת ייחודית בעיר Wuppertal בגרמניה, שנבנתה בשנת 1900. זו רכבת עילית מיוחד במינה התלויה על מערכת מסילות ברזל מעל העיר היוצרת חווית שיוט וריחוף מעל, ומציעה למעשה מבנה עצמאי ואלטרנטיבי לתנועה בעיר. אלמונד משלב בין חווית הנוסע והמראה הנגלה לו לבין החוויה של הצופה שנמצא מחוץ לרכבת ועוקב אחריה ברקע של העיר ושלד הפלדה של המסילה. אלמונד מפעיל כמה פעולות מניפולטיביות על המראה הפשוט של התיעוד: הוא מציג אותו בהילוך לאחור והופך את התמונה כך שהשמיים הופכים לקרקע והרכבת התלויה נראית נוסעת על מסילה רגילה. בנוסף משלב אלמונד, צבעוניות גרעינית, חלקים בשחור לבן ומוזיקת הטכנו המונוטונית אשר יחד יוצרים חיבור מעניין בין טכנולוגיה ישנה למראה עתידני אפל. בעזרת השינויים ופעולת התמרון בוחן אלמונד את מידת היכולת של הצופה לאבחן את המציאות הנגלית לפניו, בדומה לסדרת הצילומים הליליים שיצר בחשיפה ארוכה לאור ירח.
בין שאר הפרויקטים שהקדיש אלמונד לרכבות כמו: רכבת תת קרקעית במכרה פחם ברוסיה, או רכבת השדים בוינה (Geistebahn), הוא מדגיש את המהלך החוזר על עצמו היוצר למעשה מבנה סגור. מבנה זה נמצא בבסיסה של העבודה השניה המוצגת במוזיאון: The Guest, משנת 1998. בעבודה זו אנו רואים צילום של תנועה בתוך בית במסלול מעגלי החוזר על עצמו. הצילום נערך בדירה בבניין רב קומות, כאשר מחלונות הבית נראה מטרופולין עם גורדי שחקים. התנועה הבלתי פוסקת, הכניסה והיציאה מהחדרים השונים, הטיפוס המאומץ במדרגות, עומד בסתירה לפסיביות שלנו כצופים ומתחבר לחוויה של הנוסע ברכבת שדים, אשר עובר חוויה מניפולטיבית של תנועה במסלול פיזי, בזמן שהוא יושב פסיבי ללא תנועה בקרון. נשימתו המאומצת של הרץ בבית ללא הפסקה וללא מנוחה מגבירה את המונוטוניות הקשה של תנועה ויוצרת תגובה של מתח ואי שקט אצל הצופה. באחד הראיונות עימו, מעיד אלמונד כי העבודות המתייחסות לרכבות מחוץ לאנגליה הם יותר ניסיוניות ופחות ביוגרפיות ומתמודדות עם שאלות בסיסיות של זמן מרחב ותנועה, כשהאלמנט התרבותי נמצא בהם ברבדים יותר סמויים.

פחות קריאה...