ההקשרים שבהם פועל אבו הם של ניפוץ אשליות ביחס לחיים בעולמנו ובנוגע לשלמותו של כדור הארץ, ושל אכזבות עמוקות על רקע תהליכים של גלובליזציה וקדמה. במרחבי האי גוטלנד הריקים מאדם, בסוף הקיץ, מול הר ומבנה (קרון מגורים מתכתי) שאיננו יודעים בדיוק מהו, העמיד אבו את מצלמתו וצילם את המקום. בסוף עונת החורף חזר לגוטלנד, לאותה נקודה עצמה. לאחר שחזר וצילם את המקום, הוא תיעד בווידיאו כיצד רוח החורף העזה קורעת לגזרים הדפסה גדולת־ממדים של התצלום שצילם שם לראשונה. לאחר חזרתו לפריז, התמסר לניסיונות לשמר את פיסות התצלום שנותרו. בביקור שלישי שערך באתר, הציב בו מסגרת גדולה, הצמיד אליה הדפסה גדולה של התצלום שצילם בעת ביקורו השני, ושילח בה אש.

עבודתו של גרגורי אבו מחזיקה את תמונת המקום בשני זמנים שונים: סוף קיץ וחורף מושלג. היא משלחת בהם את עקבות הרוח והאש, הפוערים בתצלום חללים, שמבעד להם נשקף נוף המקום עצמו. עבודתו מחברת בין תיעוד ישיר ומהלכים פרפורמטיביים על מנת להמשיג מקום, על מורכבותו העמוקה ותחושת הטבע המוחלטת והקץ המאיים השרויות בו; מקום הנמצא לכאורה הרחק ומחוץ למקומנו, ובכל זאת, הוא נוגע לקיומנו אנו.

בה בעת, עבודתו של אבו נוגעת בשאלת האמונה בממד הנצחי המגולם בעצם טבעה של יצירת האמנות. שכן עתידה של היצירה אינו מובטח (אפילו לא במחסניו האפלים של המוזיאון), ובכל המאמצים שהושקעו ומושקעים בשימורה אין ערובה של ממש לכך שהיא אכן תתקיים לנצח. אבו ממחיש מה שאנו בדרך כלל מסרבים להעלות בדעתנו: את הקץ הפוטנציאלי שהעתיד צופן, את השלב הנמצא מעבר לסופיותה של היצירה.

פחות קריאה...