כמו בסרטים קודמים של בן נר, גם כאן עולה נושא החינוך והתִרבות במשפחה, כאשר לא ברור מי בסופו של דבר מחקה את מי: המבוגר את הילד או להפך. בן-נר שמח להצטרף לילדיו בהתעלמות מכללי ההתנהגות המקובלים לנוכח יצירות אמנות, אולם ההשתעשעות של בן-נר אינה משחקית גרידא כמו זו של ילדיו, אלא פונקציונלית ופרקטית. בן-נר מאמץ עמדה של נאיביות אל מול יצירות הרדי-מייד: בביטול חוקי המשחק, המאפשרים הצגת כידון אופניים כראש של פר או בניית מנגנון מורכב שמטרתו יצירת רישום, הוא מזהה את הפונקציה המקורית של חפצי הרדי-מייד, ומשיב אותם לתפקידם הייעודי תוך שהוא מרכיב בעזרת ילדיו זוג אופניים.
בחלקו השני של הסרט יוצאים השלושה, רכובים על גבי האופניים, לסיור מחוץ למוזיאון, סיור המוביל אותם להרפתקה משפחתית בפארק. דווקא בסביבה החיצונית, הטבעית, המסע דומה יותר לביקור במוזיאון כשבן-נר מסיע את ילדיו על האופניים מפסל לפסל. מה שנדמה בתחילה כבריחה מציטוט וניכוס של הרדי-מייד המודרניסטי לתקופה תמימה וישירה יותר, פותח בעצמו שרשרת של הַשְאלות וציטוטים של חבורת רוכבי האופניים.

גיא בן-נר (1969) נולד בישראל. חי ויוצר בברלין ותל אביב.

העבודה הוצגה לראשונה בראשית השנה במסגרת פרויקט הפיסול במונסטר, גרמניה. במונסטר, המכונה "עיר האופניים", הצפייה בווידיאו התנהלה על גבי מוניטורים מחוברים לאופניים. הדיווש בהם הפעיל את העבודה והכתיב את קצב ואף את כיוון הסרט שצולם ברחובות מונסטר.

פחות קריאה...