כצעד ראשון ערך ג'וליאן רוזפלדט ניתוח של המבנה הסטריאוטיפי של אופרות הסבון שבמהותו מזכיר מבנה כוריאוגרפי קפדני. מפאת ההגבלות בתנאי ההפקה נוצרת שפת תמונות מצומצמת וייחודית: היות שהפרקים השונים מופקים על סטים מוכנים מראש, מקום התרחשות העלילה מוגבל למספר מועט של סוגי חדרים (מטבח, מסעדה). יתר על כן, הצילומים לא נערכים על פי סדר הסיפור, אלא, כל הפרקים או הסצינות שמתרחשים במקום מסוים מצולמים יחד. שם גם תמיד פועלים אותם מקבצי דמויות (משפחות, שותפים לדירה) במצבים ידועים: בשיחה במטבח, ליד שולחן האוכל, בבית הקפה או בשיחה לילית של בני זוג במיטה. צילומים אלו הם צילומי תקריב או מחצית תקריב, והם מהווים נושא מרכזי במיצב הווידיאו של רוזפלדט ובתצלומים שהוא מפיק מהם.

בעבודתו מתרכז רוזפלדט באותו הרגע שמתואר בתסריט כ- "it sinks in", הרגע שבו המסר אכן מוטמע אצל הנמען: לסיום קו סיפורי מסוים מתרכזת המצלמה על פני אחת מהדמויות הפועלות שבמבעה הרגשי המודגש אמורה לבטא את המסר שהיה בחילופי השיח שקדמו לרגע זה – הבעת הפתעה לאות סיפוק או ארשת מבוהלת עקב תפנית בלתי צפויה, רגשות אשם בתגובה על פרץ האשמות, נכונות למאבק או שלווה מופגנת כביטוי להחלטה שננקטה בזה הרגע. הצופה בתוכנית בטלוויזיה אינו רואה רגשות של בני אדם עצמם, אלא, אם ללכת על פי הגדרתו של גודאר, אלו הן תמונות של אנשים. אלה הן תמונות מלאכותיות לחלוטין ורוזפלדט חפץ לחשוף בעבודתו את שורשיהן באיקונוגרפיה הידועה מזה מאות בשנים. לשם כך הוא יצר אינוונטר של כ-300 מושגי מפתח שמגדירים מחוות, מבעים, תנועות, מצבים, הרכבים (של דמויות); בכל סקירה של אופרת-סבון נוספת הוא נתקל בהם שוב ושוב.

מתוך מאמר מאת מרקוס היינצלמן

בתמיכת מכון גתה

פחות קריאה...