לם, יליד ירושלים, החל את דרכו כצלם אופנה בתל-אביב לאחר שב-1967 סיים בהצטיינות את לימודיו ב- Regent Street Polytechnic, בית הספר הראשון לצילום בלונדון (שלימים סונף לאוניברסיטת ווסטמינסטר). לם, טעון בחוויות תרבותיות ובידע טכנולוגי עדכני, פילס את דרכו בשדה המקומי, שנשלט אז בידי הצלם המיתולוגי פיטר הרצוג, שפתח בשנות הששים את מדור האופנה הראשון בעיתון הארץ. באותם ימים הייתה כל האחריות על הבניית הייצוג – תוצר של מארג סבוך של קשרים והקשרים – מוטלת על הצלם. הוא היה מעורב בכל היבט של התצלום, מהרעיון ועד יישומו; בחירת הנושא, האתר, הסגנון והבימוי היו בבסיס העשייה שלו. במהלך השנים צילם לם עבור כתבי עת מרכזיים בארץ (את, מוניטין, עולם האישה) וכן למדורי האופנה בעיתונות היומית והשבועית (מדור "גלריה" ומוסף הארץ, מוסף "סגנון" במעריב, ידיעות אחרונות).
שלושה פרמטרים משרתים אותנו בבואנו לסקור התפתחויות במדיום הצילום, כפי שמצביע רולאן בארת: הצלם (המבצע), המסתכל (אנו עצמנו) והספקטרום (הנושא המצולם, הנשקף מהתצלום). החוויה המרובדת שיוצרים תצלומיו של לם נעה על המנעד הרחב מהמודרניזם של ראשית המאה העשרים ועד לפוסטמודרניזם במחצית השנייה של המאה.
לם פעל כצלם אופנה בארץ בתקופה של מפנה בהוויה המקומית – מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שבאה בעקבותיה. אלה גררו עלייה ברמת החיים, ובמקביל החל תהליך של האדרת האינדיווידואל לעומת הקולקטיב. גם בסגנון החיים, שעד אז התאפיין בפשטות ובשאיפה לשוויון, חל שינוי. הבגדים הפונקציונליים שעוצבו באתא הומרו בפריטי לבוש ספוגים בסממנים אתניים, ששידרו יוקרה תוך מתן ביטוי לרעיון כור ההיתוך. כך נולדו "מעיל המדבר" שעצבה למשכית המעצבת המיתולוגית פיני לייטרסדורף, שמלות הכאפייה ("פטרו-דולרים") שעצבה רוז'י בן יוסף לרקמה, ובגדי הים והחוף שעצבה לאה גוטליב לגוטקס בהשראת האור הישראלי והים.
כמעריץ גדול של סרטים ישנים, לאורך כל הקריירה שלו נשא לם את עיניו לצילום הצרפתי, אליו התוודע דרך ספרי צילום. כמקורות השראה אימץ את הצלמים ז'אנלו סיף (Sieff), שביקר בארץ בסוף שנות השישים מטעם ווג הצרפתי, וז'אק-אנרי לארטיג (Lartigue). לם התרשם מנטייתם לצילום "של פעם", המתמקד באסתטיקה של הפריים הבודד. לדבריו, "שניהם צילמו בשחור-לבן. לארטיג לא צילם אופנה אלא תיעד תקופה בסביבה שבה חי. סיף היה מודרני יותר והשתמש בתאורה טבעית, בחדרים מוארים באור חלש, החודר מחלון אחד".
בגרף ההתפתחות האיטית של ההכרה במעשה הצילום כאמנות הזדחל לו צילום האופנה לאיטו בעולם, וכל שכן בארץ. בשנות הששים והשבעים נהגו צלמים ליצור אווירה פסטורלית במצלמת 35 מ"מ, המפיקה דימויים מגורענים, תוך שימוש בפילטרים מרככים ולעתים אף מריחת וזלין על העדשות. לתצלומי סטודיו הועדפו מצלמות מתוחכמות יותר, כמו ניקון והאסלבלד. בשלהי שנות השבעים ננטשה הגישה הרומנטית, והצלמים המקומיים, שהושפעו מהופעתו המאתגרת של הצבע בעיתונות ומהטכנולוגיה החדש, נעזרו בפולרואיד ובפילם רגיש כדי להגיע לתוצאה המבוקשת. כמו הצלם, גם הצופה/הצרכן המקומי היה תאב להתעדכן ולהתוודע לעולם השפע, הראוותנות וההעצמה האישית. הצלם נדרש לתווך את המופע הגלובלי, הססגוני עד בוטות, דרך הערוץ המודפס.
לם מילא תפקיד מרכזי בהנגשת חוויית האופנה המקומית לציבור. הוא בחר להישאר נאמן לכתב היד שלו, לשמור על איפוק בצד הומור מרומז ולבטא אינטימיות ואסתטיקה אלגנטית בשפת גוף מינורית, ונמנע מאקסצנטריות. עם זאת, לכל אורך הדרך הפגינה עבודתו זיקה לציור הסוריאליסטי של יוצרים כגון מאן ריי ורנה מגריט, שבשנות העשרים והשלושים למאה העשרים שיתפו פעולה עם מעצבי אופנה, בהם קוקו שאנל ואלזה סקיאפרלי. זיקה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בתצלומי שמלות ערב בחדר הפוך (בהשראת ריקודו של פרד אסטר על הקירות בסרט חתונה מלכותית, 1951), שצילם באמצע שנות השבעים לירחון את, ובקולאז' צילומי של דימויי מעילים שיצר ב-1974 בהשראת רנה מגריט.
עין הצלם של לם רקמה סיפורים קצרים, כציור מבוים או כסטילס קולנועי. כך למשל, התייחסו תצלומי הכתבה "קולנוע בצבע", שצילם לאת באמצע שנות השבעים, לסרטי האחים מרקס וצ'רלי צ'פלין. בכל תצלומיו מוענק תפקיד חשוב למקום, לתאורה ולקומפוזיציה, לא פעם על חשבון מראהו של הבגד המצולם, צבעו וחומריותו. רצף העבודה הממושך של לם מאפשר לעקוב אחרי ההתפתחות התפיסה החזותית במדינה, על היבטיה האסתטיים, החברתיים, הכלכליים והגיאו-פוליטיים. בתוך כך, תצלומיו מזמנים קריאה חדשה בכל אלה, בהובילם אותנו ל"תופעת הזיכרון ויכולותיו", כדברי ג'ון ברג'ר, ולבחינת ההקשר שבו אנו בוחנים אותם.

רוב החומרים הארכיוניים המוצגים בתערוכה הם מתוך הארכיון הפרטי של האוצרת, מירחונים שהייתה שותפה לעריכתם בשנות השמונים – עולם האישה; מוניטין; וירחון גלריה של עיתון הארץ (שלאחר שבעה גיליונות, בהם גיליון אופנה אחד, היה למדור יומי), אותו יזמה וערכה בין השנים 1991-1989.

צילום חלל: טל ניסים

פחות קריאה...