הוידאו, פאקינג סרט אמריקאי, חושף את מנגנון הייצור ההוליוודי שבורא רגעי מוות מלחמתיים-הירואים. הוידאו חוזר על אותם הרגעים עד אבסורד, מאדירם ומפרקם בו זמנית. שיחזור של כאב מאופר על גבם של שחקנים, שהפכו לחיילים, שהפכו לקורבנות של משחק לא תמיד עפ"י אמונותיהם. ילדים המנסים להיאחז בגבריות ולשמר אידיאל בעידן של התפוררות ערכים.

על הקיר תלויה גרילנדה עשויה משבע מחרוזות זרים חנוטים בבטון, נפרשת כשובל משתרך ואוורירי, חסרת יכולת נשימה, או תזוזה. חיפוש הרגע, שבריר של זמן חמקמק (כה קצר וכה משמעותי), שהוקפא ונוצק רגע לפני קמילתו. אני רוצה לגעת בפרחים לפני שהפכו לפאתוס ולחשוב, למי מהמצויים בסטטיסטיקה הם נועדו. מנסה לברוח למקום פרטי, אך העבודות מטיחות בפני את ההחמצה, הן מביאות אותי לעיצומו של רגע השיא, שאותו הן מתארות באופן מוחשי ופיגורטיבי, (הגוף הופך לחומר, המוות לאסתטיקה), אך אין באפשרותי לחוות את הדרמה, לעולם לא אוכל לאחוז ברגע המעבר בין החיים למוות. העבודות מנסות להתחקות אחר הסמלים והייצוגים הקולקטיבים, משתמשות באותו מנגנון שמייצר גלורפיקציה ודרמטיזציה, אך בסופו של דבר מפרקות את הדרמה מעצמן ומתעדות את הנכות להרגיש. בעודן מנסות להלל ולמתוח את רגע השיא, רגע המוות הצבאי, הן הופכות לאנדרטה של עצמן, הן מקפיאות את קמילת הפרחים, יודעות שריח הוא כ"כ אינטימי ומיד יוצקות עליו בטון, שלא יסתנן ולו ריח ורד מתוק אחד. הן רוצות לסחוט ממני רגש, הזדהות, מנסות לפתות אותי וללכוד. הייתי רוצה להיסחף, להיות תמימה, להרגיש, אך בסופו של דבר, אני מוצאת עצמי בנוח במקום מוכר, מקום רווי בגיחוך ציני על הנושא ועל העיסוק, אותו חושף ארז בפניי. פאקינג סרט אמריקאי והטישו נשאר מודע לעצמו ולתפקידו. יבש ומקופל. האם אפשר להסתפק ביופי, להתרשם מגופות צעירים, שמנסים להחזיק את עצמם, למען הרגע, למען ההילה, למען ריח קטן, פיסת עלה, שנוכל למולל, להרגיש. אולי בשנה הבאה.

עירית תמרי – פז טל

פחות קריאה...