בניגוד למרבית עבודותיו הקודמות שאופיינו בשיטוטים אורבניים, ביצירת קשר עם המצולמים ובמעקב אחר מחוות אנושיות ויומיומיות, הפעם פונה קובנר אל הטבע, ונמנע מהפניית מבט אל המצלמה. הדמות סובבת בחורש ומנסה ללמוד אותו ולפענח את שקרה בו. היא מחטטת בקליפות השרופות, מלטפת אותן ובודקת את מצבן. תחושת כאב עולה מן החורש, והיא מתעצמת עם גילוי המחצבה וחשיפת הפצע שהיא פוערת בהר.

המציאות הישראלית משתקפת בסרט. שרפת החורש נבעה, אולי, מגורמים טבעיים או מרשלנות אנושית, אך עולה גם אפשרות של הצתה מכוונת על רקע לאומני. לבד מהמבט הפוליטי-חברתי, העבודה דנה בתהליכי ריפוי ושיקום, בדימוי החורש הישראלי אל מול היער הטבעי וכן בבעיות אקולוגיות, הן בעקבות השרפה והן ביחס לניצול אבן ההר לתעשיית החציבה.

שמה של העבודה מתקשר לשני ציורים של נורית דוד משנת 1990 ששמם ללמוד כתיבה מעצים. אצל שני האמנים, דוד וקובנר, ניכר מוטיב הרגליים המשוטטות, החיבור לעצים והפנייה אליהם. בעוד דוד מטביעה בציוריה סימני כפות רגליים על רקע עצים, קובנר מצלם שיטוט חי המתמקד ברגליים הנעות בין העצים. הן אצל דוד והן אצל קובנר עולה פרשנות רגשית ואישית לעבודה. ללמוד כאב מעצים מרמז על האנשת הטבע, וקילוף העצים משקף את קילוף רובדי הנפש ואת מורכבותה.

פחות קריאה...