בראשית דרכו, יצא רפאלי לצלם באזורי העימות כצלם עיתונות. אולם בהמשך, פיתח במקביל לעבודתו העיתונאית גם יומן חזותי אישי, אסוציאטיבי ופואטי, שהצטבר עם הזמן לארכיון תצלומים המכיל אלפי פריטים. התצלומים המוצגים כאן נוגעים לשני מהלכים מרכזיים בייצוג המורכב של זירת האירוע האקטואלית, שמחד גיסא מקיים זיקה למסורת של הצילום ומאידך גיסא נותן ביטוי למבטו הייחודי של הצלם עליה ומתוכה.
ההקרנה של הדימויים מתייחסת לדינמיקה חדשותית ולזמינותו המציפה של הדימוי המצולם בעידן הדיגיטלי הרב-ערוצי. תצלומי הסדרה שטחים, שצולמו למן ראשית שנות התשעים, מביאים אלינו רגעים מכריעים: אירועי מחאה, צעדות, לוויות, יידוי אבנים וזירות אירוע סוערות. עניינם המרכזי הוא אנשים – נשים וגברים, ילדים וילדות, נערות ונערים, חיילים ואנשי משטרה. כולם נוכחים, מופעלים ופועלים בתוך מצבים דרמטיים. הבעות הפנים, היד המושטת, הקבוצה המאוגדת והתנועה של הגוף מובילים את הפריים הצילומי. מתוך שאון המהומה, רפאלי מבודד ומקפיא תמצות עוצמתי, המצטבר לתמונה טעונה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בארץ.
תמונות הנוף בסדרה התנתקות מרהיבות ומצמיתות בעת ובעונה אחת. שכבות של אדמה שרופה, קילומטרים של שטחי בר, אזורי חיץ מגודרים ועמודי תצפית הנמתחים אל האופק, שדות הנושאים שרידים של צמחייה וחיות. בתצלומים אלה, נוף טופוגרפי הופך לזירה נטושה, שרמזים רבים מעידים על הדרמה שהתחוללה בה זה לא כבר. רפאלי חוזר לזירת האירוע כמו לשדה קרב, שיש לאסוף ממנו את מי שנשאר מאחור. הוא מתחקה כגשש אחר הסימנים שנחרטו על פני הקרקע, המעידים על עלילה טרגית ששבה ומתחוללת שוב ושוב, במעגל אינסופי וידוע מראש.

פחות קריאה...