העבודה בוחנת רגעי סף שבהם התודעה האנושית מאבדת אחיזה במציאות, האגו מודחק והעצמי מיטשטש. המוכר חומק ונשמט מאיתנו – כמו בחלום, בטרנס או במצב של אובדן שפיות – ובמקומו מגיח אזור דמדומים יצרי ופראי של מראות ותחושות נטולות היגיון וסדר. פסלים היברידים פנטסטיים, משופעים באזכורים מדיסציפלינות האדריכלות, הארכיאולוגיה ותולדות האמנות, מתיכים את המיתי והפולחני עם העכשווי והעתידני, ומתקיימים כשעטנז רב־תרבותי ואל־זמני של מיסטיקה, פאגניזם ומינימליזם מעוצב. המיצב נוגע ברגשות אנושיים עזים, מפגיש בין ייאוש תהומי לפוטנציאל להתעלות הרוח, ובוחן את כוחו המרפא של מעשה האמנות ואת האפשרויות הטרנספורמטיביות הטמונות בו.

העבודה הנגרר, אחת מארבע עבודות המרכיבות את המיצב, מציגה פגיעה פיזית כביטוי לייסורי נפש ולאובדן העצמי במצבים לימינליים של שבר וקריסה. בה בעת נרמזת בה האפשרות לגאולה בתהליך של שחרור וריפוי באמצעות המפגש עם המכלול הפיסולי הסמוך. פסל זה, השואב את השראתו מעבודתו של הנרי פוזלי, הסיוט (1781), ממיר את הדימוי של העלמה השרויה במצב של שיתוק שינה באובייקט דמוי מזרן, עם אצבעות שבקצותיהן ציפורניים חדות. האלימות הלטנטית הנוכחת בציור מתממשת במיצב הנוכחי, ותוצאותיה ניכרות היטב: הרצפה והקירות פצועים, והשריטות הכמו־אנושיות הן עדות למאבק שזה אך הסתיים. הצטברותם של הסימנים מותיר על פני השטח רישום אקספרסיבי של ארוטיזם רווי אלימות.

העבודות כד שבעת הזקנים, שרשרת הקבלה ונדנדה עם עגיל נוכחות במיצב כמעין ערוצי תיווך אנרגטיים בעלי כוח קתרטי. בכל אחת מהן אצורים סימבולים בעלי ממד דתי שעברו הפשטה, ויחד הן מחברות בין השמיימי לארצי, מעניקות מזור לנפש האבודה. המפגש הבלתי אמצעי עימן והשוטטות בזירה התיאטרלית־טקסית, מציעים למבקרים לספוג את השינוי התודעתי שיכול להתרחש ברווח שבין המיסטי, האקסטטי והרוחני במובלעת שבה הפינות מתעגלות, והפקוח והרדום נושקים לחלום.

פחות קריאה...