אבל מתחת למקשה האחידה כביכול מסתתרת הבדייה של מעשה ההיזכרות – סיפור שאנו מספרים לעצמנו המשתנה מגרסה לגרסה, מעין כימרה המורכבת מגיבוב של חלקי יצורים שונים שהאיחוי ביניהם כרוך במאמץ, והתפרים בולטים לעין, אם רק מפנים אליהם מבט. המאמץ הכרוך במעבר מרישום לפיסול מקביל למאמץ לבחון את הזיכרון נכוחה ולערוך מעין טקסונומיה של איבריו הבלתי תואמים. הרישום שנולד תחת ידי כמעט בלי משים מציב בפני שאלה מה הם צדדי הנסתרים? אילו פיגומים ואימומים סמויים נדרשים על מנת לקיים את החזותי כפי שהיא נראית? איזה חיים חשאיים רוחשים מאחורי גבו של דימוי שאין לו גב אלא רק פנים? ההתמודדות עם השאלות האלה היא דרך הפיסול. אותו מעבר לפיסול מוביל אותי ליצור ישויות בעלות אנטומיה של זיכרון – דמויות בדויות שהן תוצאה של איחוי צורות, חומרים, מרקמים ואסוציאציות. לעיתים איחוי זה מתבטא בפועל בריבוי אמצעים חומריים ולעיתים (כמו בחלק מהיציקות) בטרנספורמציות חומריות המשלבות במקשה פיסולית אחת דימוי, מרקם וחומר ממקורות שונים.
לזיכרונות עצמם, ובמיוחד לזיכרונות ילדות, יש תפקיד חשוב בעיצוב הדימויים, בחירת החומרים והתוויית ההקשרים האסוציאטיביים המשמשים בפסלים. אולם לא מדובר בשחזור זיכרונות או דימויים מהילדות. עבורי מעשה ההיזכרות חשוב יותר מהזיכרונות עצמם, ובמיוחד חשובה לי ההיזכרות בהתבוננות – התבוננות בחפצים, חומרים, מרקמים וחללים – ונטייתם של הזיכרונות להיטפל לפרט חושי זעיר כזה או אחר. אותו מאמץ של בדייה ואיחוי, אותו תחביר צורני ואסוציאטיבי הוא העיקר בשבילי, ולא ה"תוכן" – הזהות הביוגרפית או הפסיכולוגית של הפרטים המחוברים יחד."
אוריאל מירון

פחות קריאה...