מבעד לזוג עיניים, כמו דרך חלונות, כמו דרך שער לעולם אחר, אנחנו מביטים אל תוך החדר. בשתי עיניים אנחנו רואים את העולם פעמיים, משתי נקודות מבט שונות. כשהעיניים ממוקמות בקדמת הראש, זו לצד זו, כמו אצל בני האדם, נקודות המבט קרובות ויש חפיפה בין שדה הראייה של עין אחת לזה של האחרת. באופן זה, כאשר כל עין רואה אותם עצמים כמו העין שלצידה אך מזווית מעט שונה, נוצרת תפיסה של עומק. כך אפשר לראות בתלת־ממד דברים כגון חדר, פסל, או חלון. הצבי שונה מאיתנו. אילו חי במוזיאון, היה יכול להביט ביצירות המוצבות משני צדדיו בעת ובעונה אחת, שכן עיניו ממוקמות בצידי ראשו ופונות לכיוונים הפוכים זה מזה: האחת ימינה והאחת שמאלה. בטבע, הצבי מסוגל לראות כל מה שנמצא סביבו. עם זאת, בהיעדר חפיפה בין שדות הראייה של עיניו, הצבי רואה תמונה שטוחה, כמו ציור. בתערוכה זו נוצרים מפגשים שונים – בין ציור ופיסול; הדפס וצילום; אדם וחיה; ראש וגוף; חי, דומם ונוף – המאפשרים לדמיין חיבור בלתי אפשרי בין צורות ראייה שונות.
את התערוכה אצרו שנים־עשר ילדים וילדות, בני תשע עד אחת־עשרה, שנפגשו לאורך השנה במוז"ה, אגף החינוך של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, כחלק מהפרויקט "אוצרים צעירים". הפרויקט, המתקיים זו הפעם השנייה, הוא פרי שיתוף פעולה בין צוות האוצרות של המוזיאון והצוות החינוכי שלו. התערוכה התגבשה בסדנה שבועית, שבמסגרתה נענו הילדים לאתגר לאצור תערוכה מתוך אוסף המוזיאון. את החלטות האוצרות קיבלו ילדי הקבוצה בקונצנזוס, תוך התנסות בתרגילים ובמשחקים שנועדו לאפשר התבוננות מעמיקה ביצירות האמנות וביחסים ביניהן.
המפגשים עם הילדים דרשו מצוות הפרויקט לבחון את האוצרות עצמה כפרקטיקה, מחוץ למיליה המקצועי שלה. התהליך החינוכי חייב פירוק של תהליכי האוצרות לאבני בניין ראשוניות ובחינה מחודשת של האופן שבו אנחנו, כאוצרים, מגיעים להחלטה מה להציג במוזיאון. בנוסף, העבודה עם הילדים אפשרה חריגה אל מחוץ לטווח האפשרויות הרגיל של האוצר המלומד, ויצירת חיבורים מאתגרים, מופרכים או מפתיעים בין היצירות המוצגות.
התערוכה בתמיכתם הנדיבה של ידידי המוזיאון: יעל ושבתי שביט וידידים בעילום שם; ובסיוע נדיב של קרן פועלים בקהילה, בנק הפועלים.
פחות קריאה...
