על בניית האגף החדש מספרת דליה לוין, ששימשה כמנהלת המוזיאון בשנים 2014-1993:

בסוכות 1994, שנה לאחר שהתמניתי לתפקיד מנהלת מוזיאון הרצליה לאמנות, הזמין אותי יעקב אלקוב, תושב הרצליה פיתוח, להתארח בסוכה. לא הכרתי אותו, אך כמנהלת חדשה רציתי קשר עם תושבי העיר, ושמחתי על ההזמנה. בסוכה שוחחנו על אמנות, וסיפרתי על האג'נדה שלי למוזיאון, שהתמקדה באמנות עכשווית ובתיווך בינה לבין הקהל. מר אלקוב לקח אותי לסיור בחדרי הווילה, ונפעמתי מול עבודות האמנות שהיו תלויות על הקירות. ואז הפתיע אותי באומרו שהוא מתכוון לתרום את אוסף האמנות שלו למוזיאון הרצליה. נשימתי נעתקה. אולם, אמרתי, המוזיאון אינו גדול. מוצגות בו תערוכות מתחלפות של אמנים בני זמננו, ולא אוכל להקדיש חדר שלם, כמעט מחצית משטח המוזיאון, להצגת האוסף הנהדר. מר אלקוב הנהן בהבנה והוסיף: 'אם כך, אני מוכן לממן את הרחבת המוזיאון – בתנאי, כמובן, שראש העיר יראה נכונות ועניין'. ראש העיר דאז, מר אלי לנדאו, שפע התלהבות, ובפגישה בינו לבין מר אלקוב נוצרה הסכמה מיידית על שיתוף במימון התכנון והבנייה. אני רק צבטתי את עצמי, להיווכח שכל זה אמיתי.
האדריכל יעקב רכטר, אף הוא תושב הרצליה, הוא שתכנן את מוזיאון הרצליה המשולב בבית יד לבנים, שנפתח ב-1975. הוא הופקד גם על תכנון האגף החדש – ובנו, האדריכל אמנון רכטר, הצטרף אליו. העבודה עם יעקב הייתה חוויה מיוחדת. הוא היה הומניסט אציל נפש, קשוב ופתוח, ומצא פתרונות אדריכליים מופלאים. זכור לי שאמר כי היות שהמוזיאון נמצא בלב שכונת מגורים, חשוב לו לשמור על צניעות המבנה, שלא יתנשא לגבהים, ולפתוח חלונות ופתחים לקשר עין עם הסביבה. בנוסף, ביקש להמשיך את השימוש בבטון חשוף, לשמר את אפיון הגג המקושת גם באגף החדש, וכן להאיר באור טבעי את החלל הגדול.
עד בניית האגף החדש הייתה כניסה משותפת למוזיאון ולחדר ההנצחה של בית יד לבנים, מצדו המערבי של הבניין. כשהמוזיאון בניהולי התחיל להתמקד באמנות עכשווית ביקורתית, נוצרו לעיתים מצבים של אי הלימה בין עבודות, שבעטו במוסכמות חברתיות, לבין הרצון להתחשב ברגשות ההורים השכולים. תכנון האגף החדש הותיר על כנה את הכניסה לחדר ההנצחה, על תבליטי הבטון ההרואיים שבה, והוסיף כניסה חדשה למוזיאון לאמנות: שתי דלתות עץ אלון רחבות וגבוהות, כמו שערי היכל.
בהתאם למיקודו החדש, שונה שם המוזיאון – בהחלטת מועצת העיר – למוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. מבנה המוזיאון המחודש תוכנן עבור הצגה של אמנות בת-זמננו, והוא מאפשר מגוון צורות תצוגה – מחדרים שממדיהם מזכירים סטודיו של אמן, דרך חדרים חשוכים להקרנות וידיאו, ועד אולם גדול שהוא מעין קובייה לבנה ומוארת המיועדת למיצבים. עם הוספת האגף החדש שולש שטח המוזיאון, ושטחו הנוכחי הוא כ-3,000 מ"ר, הכוללים אולמות תצוגה, אגף נוער, משרדים, מחסנים ושטחים ציבוריים. שינויים נוספים שתוכננו וטרם התממשו הם הסדרת הכניסה של בית יד לבנים, הקמת קפטריה והסבת האמפיתיאטרון הפתוח לאולם סגור.
ב-1995 זימנה לנו יד המקרה הזדמנות לחידוש האגף הישן של המוזיאון. עבודה של האמן המנוח גדעון גכטמן גרמה לנזק בחומר שחיפה את תקרת המוזיאון (מעין קצף אקוסטי), וכך התגלתה תקרת האזבסט של המבנה, שנבנתה בשנות השבעים, כשעדיין לא היו מודעים לסכנות הטמונות בחומר זה. עיריית הרצליה ניצחה על מבצע מהיר ויעיל לסילוק האזבסט, שבמהלכו היה עלינו לפנות את המוזיאון מכל תכולתו. כשחזרנו אליו, אמנם לא היה אזבסט, אבל נעלמו גם כל המערכות החיוניות להפעלת המוזיאון, בהן מערכות המיזוג והתאורה ומצלמות האבטחה. העיתוי היה מושלם, שכן הדבר אפשר לנו לחבר את האגף הישן לחדש באופן המשכי ורציף: בקירות הבטון נוסרו פתחים בין האגפים, ורצפה אחידה נוצקה בשניהם – עד שלא ניתן עוד להבחין בין ישן לחדש (רק התקרות הגבוהות יותר "מסגירות" מהו האגף החדש).
קיר הבטון המרשים בכניסה לאגף המוזיאון, עשרים מטר אורכו, היה אמור על פי התוכנית להיות מוסתר מאחורי קיר גבס. אך באחד מביקוריו במוזיאון, במהלך הבנייה, החליט רכטר, ברגע של הארה, להשאיר אותו חשוף, כפי שהוא, על הסדקים והפגמים והצלקות שבו. כך מהדהד הקיר את חדר ההנצחה שבצידו השני, בעודו מצהיר על המקום כאכסניה של אמנות בת זמננו, אקספרימנטלית ומחוספסת, המתהווה לנגד עינינו – אמנות שהזמן טרם ליטש ותולדות האמנות טרם עיבדו.
אנקדוטה מעניינת: מתוך רגישות לסביבה הוחלט שלא לעקור בעת הבנייה אף אחד מעצי האיקליפטוס הוותיקים שנטועים בסביבת המוזיאון. אך כשנחפרו היסודות, נפגעו בטעות שורשיו של האיקליפטוס שבחזית הבניין והעץ החל לגווע. התחוללה דרמה. הכרייה הופסקה, אגרונום הוזמן, נבנה חיץ מגן, השורשים שוקמו – והעץ שניצל ממשיך לפאר את הכניסה למוזיאון עד היום.
בינואר 2000 חגגנו את פתיחת המוזיאון והאגף החדש, בנוכחות ראשת העיר יעל גרמן. מר אלקוב נפטר אמנם כמה חודשים קודם לכן, אך זכה לראות את השלמת הבנייה של המוזיאון ועיניו זלגו דמעות אושר. האוסף שתרם למוזיאון – הכולל בעיקר יצירות של אמנים יהודים, כמו גם עבודות של חשובי האמנים האמריקאים בני תקופתו ושל אמנים ישראלים – מוצג בו דרך קבע עד עצם היום הזה.
במשך כל תקופת השיפוץ וההרחבה תיעד הצלם אברהם חי את תהליך הבנייה. הוא היה מגיע לעתים מזומנות, מציב את החצובה ומצלם שוב ושוב מאותן נקודות מבט: הכניסה החדשה למוזיאון בחזיתו הצפונית; אגף הנוער (לימים מוז"ה) בחזיתו הדרומית; חצר הפסלים הפתוחה; גרם המדרגות והאולם הגדול שבצדו המזרחי של המוזיאון. כך מאפשרים תצלומיו לעקוב אחר התפתחות הבניין לאורך זמן.

פחות קריאה...