שנות התשעים, עשור אחרון של מאה ושל אלף, התאפיינו בארץ בפריחה תרבותית על רקע אופוריית הסכמי אוסלו וחלום המזרח התיכון החדש ובהיפתחות וסימולטניות תרבותית ביחס לעולם. אותו עשור ייזכר תמיד גם כרגע הנכזב של כלכלת התקוות הזו, רווי בחרדה קיומית של מפנה מאה, ממוסגר בשתי אינתיפאדות ונחצה באירוע המכונן והמערער של רצח ראש ממשלה. בתוך המנעד הזה, ועל רקע העדר כמעט מוחלט של כלכלת שוק ממשית, נוצרה בארץ אמנות בעלת דגשים קוסמופוליטיים, אמנות שלחצה במלוא העוצמה על דוושת האָפקטיביות ומימשה את הראווה, את הספקטקל ואת הפטישיזציה של האובייקט האמנותי. בתוך תאוות הנִראוּת וההופעה צמחה אמנות שהיתה רוויה גם בקטסטרופה, בכליית הגוף וחרדת המוות, בערנות לנוראות הכיבוש, ההרג והביזוי. זהו העשור שבו נטמעו באמנות בישראל (על רקע עוינות לא מבוטלת בין התיאוריה לפרקסיס) שדות השיח הפוסטמודרניים באופן המובהק ביותר, בדמות עיסוק נרחב בפוליטיקה של זהויות, פמיניזם, מזרחיות, הומוסקסואליות, פירוק הסובייקט כקונסטרוקט הומוגני לכיד, עיסוק בגוף בהקשריו הנמוכים והבזויים ועיסוק ביקורתי במבני הכוח של השדה, יחסי אמנות וממון, יחסי אמנות ועיצוב, טכנולוגיה, פוליטיקה וארכיטקטורה. זהו גם העשור שמסמן את חזרתו של הווידיאו כמדיום אמנותי מז'ורי לצד פריחה של הצילום ונוכחות גורפת של מדיום המיצב, בעיקר כזה שנוצר לחללים ספציפיים (site-specific).
מאפיינים אלה מוצאים את מקומם המתבקש בתערוכה, אך הפגנתם ומיפוים אינם עומדים בחזית שאיפותיה. התערוכה "ובסוף נמות": אמנות צעירה בשנות התשעים בישראל מבקשת לחשוב על היחס שבין אמנות ובין תיבות של זמן, חלוקה ומנייה של עשורים, בחשד ובספקנות ביקורתית. היא מבטאת רתיעה מהיומרה המודרניסטית לסכם במהלך יחיד רשת של נרטיבים והתפתחויות אמנותיות ותרבותיות תחת מסגרת כרונולוגית של "עשור". היא אינה שואפת להיות "היסטורית" (במובן של יצירת סיכום סמכותי, כרונולוגי, משחזר) או לכפות בכוח פיכחון של המבט שאחרי, מבט מאוחר; היא רוצה להרוויח מתחושת ההווה (מדובר באמנים פעילים ובעבודות שעדיין קיימות באופן טרי בזיכרון התרבותי), על החיוּת שהוא מאפשר ועל שובל של דיסאוריינטציה אידיאולוגית שהוא מותיר – כלומר לשמר כתם עיוור שהמבט על ה"עכשיו" מציע תמיד. היא שואפת להמיר את המושג "עבר קרוב" ב"הווה מתמשך", להתייחס לעשור שעבר לא כמשהו המתפענח באמצעות מבט אלא כמשהו שמחולל מבט.
הבחירה להתמקד בתערוכה באמנות הצעירה של שנות התשעים היא המשך של מחשבה זו. הנחת היסוד הראשונה של התערוכה היא החלקיות – ההחלטה לעסוק בחלק ורק בחלק מ"מה שהיה". עם זאת היא תולדה גם של ההבנה כי המושגים "אמן צעיר" ו"צעירות" הם אמבלמטיים לאמנות העשור. הפניית המבט בעשור זה, בארץ ובעולם, למפעלים אמנותיים ברגע הבראשיתי של ההפצעה, על הארוֹס, החדשנות והחפות שלהם מסרחי העודף של העבר – איכויות שנקשרות במושג צעירות – היא גורפת, חוצת גבולות ומעידה על צורך של השדה לאחוז בהתרחשות הקשורה באופן משמעותי ב"ראשית" בעידן שרווי בהגיונות של "סוף": "אם בעשורים קודמים תפס המושג 'אמן צעיר' מקום בתוך היגיון של הבטחה ומימוש […] בשנים אלה […] הותרו הכבלים המושגיים שקשרו אותו אל העבר (האמן הצעיר נתפש מסורתית כתוצר של מערכת חניכה, קרי, כהישג של מוריו) ואל העתיד (כשצעירות נתפשת כגרעין הממתין לתנאים המתאימים למימוש). מה שהלך והתבהר כך היה תמונה חדשה של זמניות, שהיחס הסימטרי – ששורשיו רציונליים-מודרניסטיים במובהק – בין תחילה וסוף, פוטנציאל ומימוש, חניכה והתבגרות, אינו מתקיים בה עוד כפשוטו" (נמרוד מתן, "הפנים", מתוך הקטלוג).
ההיאחזות של התערוכה בחלקיות, בחלקי, מאפשרת קדימות של האיבר התחבירי למשפט השלם המנסח את "רוח התקופה". באמצעות הצגת "שברים" של מפעלים אמנותיים (ברוב המקרים עבודה אחת של כל אמן) ויצירת תחביר מפרגמנטים של פרויקטים אמנותיים שואפת התערוכה לזקק רטט של קיום ער, פריך, רגע של התקוממות כנגד עול של יתר תרבותיות, כנגד היקרשות של זהות בגבולות ההרמטיים של האובייקט האמנותי, כנגד הסוף. היא שואפת לחשוף את תודעת המוות שבה רוויה אמנות העשור, את הניסיון לאחוז בצעירות כרגע אל-זמני, כ"לא-זמן", כערנות מתמדת לתופת של הרצף ולחדוות עצירתו.
בתערוכה מוצגות, לצד עבודות קאנוניות שצברו נראוּת אינטנסיבית, עבודות שאף שהן מייצגות ביעילות מפעל אמנותי של אמן זה או אחר, נשארו סמויות, צדדיות. עבודות מוכרות מוצגות לצד גרסאות חדשות של עבודות ישנות, אזכור לצד שחזור, מיפוי לצד סילוף. אמנים שהפכו מזוהים במהלך הזמן עם מדיום מסוים מציגים עבודות במדיומים אחרים, שהעסיקו אותם בשנות התשעים, ואמנים שעזבו את האמנות חוזרים להציג בתערוכה זו. כמו כן מוצגות עבודות משנות התשעים של שני אמנים, ארנון בן-דוד ומיכאל סגן-כהן, שאינם חלק מהחתך הדורי של האמנים בתערוכה. הצגתן היא גם פריעה חיונית של הסדר הנגזר ממנו וגם מבליטה תמות שנוכחותן חורגת מגבולותיו.
התערוכה כוללת גם חומרים תיעודיים מסוגים שונים: מצגת מסכי פלזמה פורשת מבחר רחב של עבודות ותיעוד תערוכות של אמנים בני דורות שונים שהוצגו במהלך העשור. בחלק אחר של התערוכה מוצג קיר עם מאה מדורים של "אזור הדמדומים" של גדעון לוי ומיקי קרצמן מאמצע שנות התשעים עד אמצע העשור הנוכחי. כמו כן מוצגים תיעודי פעולות אמנותיות של אמנים במהלך העשור
(מיצג של אבי פיטשון במצפה רמון, להקת נִשְׂרֶפֶת בהופעה מול גלריה "סטודיו בורכוב", אמנות דואר שיצר דניאל זק).
בקטלוג המלווה את התערוכה הומר המודל של תזה אוצרותית מונוליתית בריבוי קולות, באמצעות פרישה של מניפת כותבים שהוזמנו להתייחס לאמנות שנות התשעים ואל המושג "צעירות" כנקודת מוצא לכתיבה על היבטים הנוגעים לעשור, האמנות והתרבות החזותית שלו.
הכותבים: בעז נוימן ("ישראל בשנות התשעים: ארבעה סיפורים" – ארבעה נרטיבים היסטוריים של העשור), ניסן שור ("העשור המרצד" – שנות התשעים כתופעה אופטית), גליה יהב ("מורשת דנה/דוח פתולוגי" – על דנה אינטרנשיונל וחילמי שושא), ברכה אטינגר (על צעירוּת ויצירה בעקבות לווינאס, ליוטאר וארנדט) נמרוד מתן ("הפנים" – על גיא בן-נר ועל הופעה של אמן צעיר בשדה האמנות), אבי פיטשון ("מצדק פוליטי לעוצמה אסתטית" – על התבגרות אמנותית בניינטיז), דורון רבינא ("צנטריפוגת המוות" – על סיגלית לנדאו). בין המאמרים יופיעו גם דיאלוג אי-מייל בין רועי רוזן לפרנצ'סקו פיניציו ("מוות וטיפשות בשנות התשעים") ושיחה בין דורון רבינא לאבנר בן-גל.
איה&גל, מצלמה רכה, וידיאו, 1995
סיגלית לנדאו, הולה גברים, וידיאו
אורי צייג, כפר (פרט), טכניקה מעורבת, 1992
פחות קריאה...
