פטר הנדקה, הסופר והתסריטאי הגרמני בן המאה העשרים, מתאר בספרו שיבה איטית הביתה, בטקסט "השיעור של הר סנט־ויקטואר" – הר במחוז פרובאנס בצרפת, שפול סזאן הרבה לצייר, והארטלי בעקבותיו – את משימתו של האמן: הפיכת הנוף לאמנות שיש בה משום התעלות. הוא מתייחס לטבע, למסע, לחזרה הביתה ולילדות, תוך השתוקקות לגאולה הקיומית הגלומה באמנות. רעיון זה מקבל ביטוי נוסף בסרטו של וים ונדרס מ־1987, מלאכים בשמי ברלין, שהנדקה סייע בכתיבת תסריטו. בקטע הפתיחה מקריא הנדקה את שירו, "שיר ילדות". זהו מוטיב חוזר בסרט, הקושר בין השאיפה להתעלות ולנשגב לבין פעולת הזיכרון, הכורכת יחדיו תום ילדות וסבל אנושי, מלאכים ובני אדם.
מייסדה של התנועה הטרנסצנדנטלית באמריקה, שנוסדה באזור ניו־אינגלנד במאה ה־19, היה הוגה הדעות והמשורר ראלף וולדו אמרסון (1882-1803), שקידם אתיקה של שיפור עצמי ושל סמכות הפרט על עצמו, בתהליך של התבוננות פנימית – בניגוד לפנייה לסמכויות דתיות או אחרות – תוך הקניית ערך לאדם ולטבע. הנרי דייוויד תורו (1862-1817), סופר, משורר ופילוסוף, היה מקורב לאמרסון ולרעיונותיו. בתערוכה מובא קטע מתוך ספרו המפורסם וולדן, שנכתב ב־1854. גם המשורר וולט ויטמן (1892-1819) הושפע מאמרסון ומהפילוסופיה שלו, על פיה על האדם לחפש את אלוהיו בתוכו ולחיות באחדות עם הטבע. שיריו נותנים ביטוי לחקירת הקשר בין העולם הגשמי של הגוף והטבע לבין גורם טרנסצנדנטי המאפשר חיים בעולם זה.
אנסל אדמס (1984-1902) הרבה לצלם את נופי אמריקה בשחור־לבן, תוך שימוש בעדשה שפיתח לשם כך, המדגישה את נשגבות הטבע. נופי ההרים שלו מציגים יופי בראשיתי נשגב שהוא גם מאיים ופראי. תצלומיו של פול סטרנד (1976-1890), מגדולי הצלמים המודרניסטים האמריקאים בני תקופתו של הארטלי, ממחישים את כוחו החברתי של הצילום הדוקומנטרי. את דיוקנו של הדייג הקנדי הזקן צילם סטרנד ב־1936, בעת שהארטלי חי עם משפחת דייגים בקנדה והנציח אותה בציורים רבים.
ציוריו של הצייר הצרפתי ז׳ורז׳ רואו (1958-1871), המתארים אנשים קשי יום בסגנון המזכיר איקונות נוצריות, קושרים גם הם בין הנשגב והיומיומי, בדומה לציוריו המאוחרים של הארטלי, המבקשים פתרון למתח התמידי בחייו. בנוסף, התבוננות בעבודות של הרטלי מעלה על הדעת את היצירה המוזיקלית "אביב בהרי האפלצ'ים" של המלחין האמריקאי אהרון קופלנד (1990-1900), בן למהגרים יהודים, שקונצרט הבכורה שלה נערך ב־1944, שנה לאחר מותו של הארטלי. יצירה זו משלבת מוטיבים אמריקאיים עממיים בתיאור אימפרסיוניסטי של החיבור בין אדם ונוף כביטוי לנשגבות רוחנית. מבחינה סמלית, ניתן לראות בה את מוזיקת הליווי לחייו של הארטלי. בערוב ימיו הרבה האמן לצייר את הר קטדין, בצפון רכס האפלצ'ים, במדינת מיין – שם נולד, ושם גם מת. במסע חייו, היה ההר לסמל מרכזי לחיפוש מתמיד אחר זהות ובית, מקום ושייכות, ולקשר שביקש כל ימיו בין הארצי והנשגב.
***
מרסדן הארטלי, צייר המזוהה עם המודרניזם האמריקאי המוקדם, נתן ביטוי לזהות האמריקאית המתגבשת של תחילת המאה העשרים באמצעות נופים נשגבים מונומנטליים ותיאורים של דמויות אנוש. נושאים אלה העסיקו אותו גם כמשורר ומסאי. הוא נולד כאדמונד הארטלי למהגרים אנגלים ב־1877, במדינת מיין שבאזור ניו־אינגלנד. בעשור הראשון של המאה העשרים הציג אותו אלפרד סטיגליץ בגלריה291 בניו־יורק, לצד צלמים וציירים מודרניסטים אמריקאים ואמנים אירופים כמו סזאן, פיקאסו ומאטיס, שהוצגו לראשונה בארצות־הברית. כך גם התוודע הארטלי לאוונגרד האירופי.
לאורך כל חייו סבל הארטלי מקשיים כלכלים ומשברים נפשיים. עקב היותו הומוסקסואל בחברה פוריטנית סבל הן מניכור עצמי והן מניכור מסביבתו. ב־1912 החל במסעות נדודים ברחבי אירופה, שנמשכו שנים (במהלכן שב מדי פעם לארצות־הברית), שם רכש לו שם כצייר ומשורר. בעבודתו מאותה עת רבו אלמנטים של הנשגב וסימבולים הקשורים במיסטיקה גרמנית. במלחמת העולם הראשונה נהרג מאהבו, קצין גרמני, והוא חווה משבר גדול. ב־1913 הציג הארטלי בתערוכת "הארמורי שואו" בניו־יורק, אך בשל עולם הדימויים הגרמני התפרשו ציוריו כפרו־גרמניים, דבר שהעצים את תחושת הזרות והאי שייכות שחש מילדותו. ב־1915 הוצג וזכה להצלחה בגרמניה, שם היה מקורב לקבוצת "הפרש הכחול", והביקורות זיהו בעבודתו השפעות מציורי שבטים אוסטרליים ואינדיאניים־אמריקאיים. לאחר מסעות למקסיקו, שם נחשף לאמנות מקומית וחווה חוויות ריטואליות שחיזקו בתודעתו את הקשר בין גוף ואדמה, הגיע ב־1926 להר סנט־ויקטואר שבצרפת, בעקבות ציורי המקום של סזאן.
סזאן צייר את ההר הקירח עשרות פעמים. בהשפעת הצייר היפני הוֹקוּסָאי וסדרת ההדפסים שלו מהמאה התשע־עשרה, שלושים ושישה מראות של הר פוג'י, עבר ההר בציורי סזאן תהליך של הפשטה. הוא הגביל את עצמו לשימוש בארבעה צבעים – סגול, ירוק, אוקר וכחול – ותרגם את המבנה הגיאולוגי של ההר למשטחי צבע היוצרים קומפוזיציה של צורות גיאומטריות וניגודי צבעים, ופרספקטיבה הנבנית באמצעות מפגש בין צבעים חמים וקרים. בעקבות ציוריו הנודעים של סזאן ציירו את ההר ציירים רבים נוספים, ביניהם הארטלי, שביסס את הקומפוזיציות בציורי ההר שלו על שימוש בצבע.
בין השנים 1936-1935 חי הארטלי יחד עם משפחת דייגים ועובדי אדמה בנובה סקוטיה, קנדה. שם, בשנות החמישים לחייו, מצא את תחושת השייכות שחיפש מאז ילדותו. הוא ראה בחייהם ראשוניות, תום ופשטות דוגמת אלה שכתב עליהם אמרסון – בדומה למה שמשך אותו בתרבות האינדיאנית בתחילת דרכו ובמקסיקו – והחל להדגיש בציוריו נושאים כגון משפחה, שייכות, מקום ואדמה, בסגנון שהציגם כבעלי איכויות דתיות. בשנים אלה צייר באובססיביות דמויות אנוש – אנשי עמל ודייגים המתוארים כאיקונות דתיות. אך לאחר ששניים מבני משפחת הדייגים מתו בתאונת דיג – באחד מהם היה הארטלי מאוהב – החליט האמן לשוב למדינת מולדתו, מיין. שם חי את השליש האחרון של חייו.
לאחר מסע ארוך מהמקומי לאוניברסלי – מסע של חיפוש אחר סגנון ציור וכתיבה, שהקביל לחיפושו אחר זהות אישית, מינית ולאומית – שב הארטלי הביתה, למקומי, וציורו עבר טרנספורמציה. הדבר קיבל ביטוי הן בציורי ההרים והנוף – ובפרט בחזרה אל נוף הקדומים של מקום הולדתו – והן בציורי אנשי העבודה. בתקופה זו הפך הארטלי לאחד הציירים החשובים של הזרם הרליגיוזי האמריקאי. אם בציורו הר סנט־ ויקטואר מ־1927 הוא השטיח את הנוף ויצר משטחים על גבול המופשט, בציורי הר קטדין, שצייר מ־1938 ואילך, הוא תיאר אותו כחיזיון נשגב. ציורים אלה מקיימים מתח בין הפראי והאסתטי, כמו גם בין המודרניזם לבין השמרנות הפוריטנית. הציור מכונאים מתקנים מנוע משאית, שצויר לאחר האסון שפקד את משפחת הדייגים, שייך לתקופת הציור הרליגיוזי של הארטלי, המתאפיין בחיפוש אחר הרוחני ביומיום ובקרב אנשי העמל, וניתן לראותו כחלק מהריאליזם החברתי האמריקאי של אותן שנים. כל הצורות בציור, של הפועלים וסביבתם, מובלטות בקווי מתאר שחורים וכמעט שטוחות, ודומה שהדמויות המרוכזות במלאכתן מתאחדות עם הצורות המופשטות של המשאית והמבנה. כך מתואר העמל כנושא אפשרות לגאולה.
פחות קריאה...