בכל תמונה ותמונה ניתן להצביע על שילוב של סממנים נשיים וגבריים. הקושי למקם את הדמויות מגדרית עושה אותנו מודעים לפעולת הייחוס המגדרי, שמתבצעת לרוב באופן אוטומטי ולא מודע, ולתחושת האי־נוחות שמעורר חוסר האפשרות לבצעה. מגדר הוא קטגוריה חברתית כה מרכזית, שעמימות מגדרית נחווית כחידה מטרידה המחייבת פתרון.
בנוסף להפקעת הדמויות מהכאן והעכשיו, האביזרים המעטים שמוענקים להן – בגד, פרח, פרפר, ציפור פנטסטית – אינם מספיקים כדי להעתיק אותן לאיזשהו מרחב מוגדר אחר. שאלת המיקום נוגעת גם לעיצוב הציורי של העבודות. התמונות הללו כאילו שייכות לתקופה אחרת, אבל איזו? האם אנחנו ברנסאנס, בבארוק, או במאה התשע־עשרה? בריאליזם, בפנטסיה, או באלגוריה? הדבר היחיד שאפשר לומר בביטחון הוא שהמרחב שאותו הדמויות הללו מאיישות איננו מרחב היסטורי ממשי כלשהו, אלא המרחב של האמנות.
עובדה זו בולטת במיוחד בציורי ה"בשורה" – תיאור הסצינה המפורסמת בברית החדשה, שבה מבשר המלאך למריה, אם ישו, על דבר הריונה האלוהי, הפלאי, כשעודה בבתוליה. זהו נושא אמנותי הכולל מפגש בין שתי דמויות, אישה צעירה ומלאך, שטהרלב מציעה לו פרשנות מחודשת. בעבודות הללו, היא בודקת אפשרויות מגדריות שונות – המלאך הוא פעם גבר, פעם אישה ופעם ילדה, ובשל ההסתרה של אזור החלציים והחזה, דמותה של מריה מקבלת צביון מעט אנדרוגני. מה שנותר מהתמה הוא הטעינוּת הלא מוגדרת של הסיטואציה, שעל אף העירום היא נטולת ממד אירוטי.
אין ספק שטהרלב מנהלת שיחה אינטנסיבית ורב־ממדית עם תולדות האמנות, וגם העיסוק בשאלת המגדר בעבודותיה איננו בעל אופי פסיכולוגי או חברתי, אלא הוא חקירה שנוגעת יותר לאיכויות הפיקטוריאליות של העבודות ולהדהודים התוך־אמנותיים שבהן. אחרי הכול, עורבים לבנים הם בעל חי כה נדיר, שהם שייכים כמעט רק למרחב של האמנות.
פחות קריאה...