בתערוכה הקבוצתית "מושבת עונשין" (משכן לאמנות, עין-חרוד, 2008) הציגה הלפמן באולם העמודים של המבנה וילון ולפניו פרוטומה על המעמד המיוחד לה. הפסל ובד הווילון יצרו מרחב של פרפורמנס, כמו במה ללא במה, שבה הם תפקדו הן כשחקנים והן כתפאורה נטולת שחקנים, כ-props. בד הווילון, שסימן את רצפת אולם העמודים כבמה וערער את ההבחנה בין פנים לחוץ, בין קדימה ואחורה, כיסה בחלקו את אולם העמודים של המוזיאון, אך רק כדי לגלות שלא היה דבר לכסותו, כדי להסמיך הופעה להיעלמות באופן שמבטל את ההבחנה ביניהן.
במיצב הנוכחי חוזרים מוטיבים שהופיעו בשני המיצבים שפורטו לעיל. המיצב הוא במה ועליה אלמנטים פיסוליים שטוחים המכוסים בבד סינתטי מבריק בצבע כסף. קווי המתאר שהכיסוי משרטט על הבמה מרמז גם על גופים אנושיים, מפוסלים או ממשיים, המצויים תחתיו. הנוכחות של הכיסוי מייצרת סצנה מעוכבת, היא מחזקת את התחושה שמתקיימים אחריו חיים אפשריים המחכים להיחשף ולצאת החוצה. הסצנה הקפואה שעל הבמה, סצנה שהיא גם פרפורמנס פיסולי וגם מרחב תפאורה לפרפורמנס שלא יתרחש לעולם, משליכה על התנהגות הצופים סביבה: התנהגותם הופכת למבוימת בכל הקשור ליחסם אליה, לביצוע כביכול ספונטני של תסריט ידוע מראש.
פחות קריאה...