Je T'aime Je T'aime , 2011
עץ, ברזל, פיברגלס, בד, פוליאורטן מוקצף, זכוכית,פלסטיק, הקרנת שקופיות, חימר, גבס, בטטה, נייר, צבע

העבודה של אדם רבינוביץ מבוססת על דואליות, על מתח בין חוץ ופנים. ראשית, ישנו המבנה הכיפתי. כשמדמיינים אותו בתוך הקשר של נוף, הכיסוי הצבעוני נראה אולי כאמצעי הסוואה. המבנה עצמו מאזכר מבנים שונים: קבר צדיקים יהודי, כור אטומי, מבנה תעשייתי, מתקן ציתות, חללית או צוללת. אולם המחשבה על שעתוק של מבנים קיימים עולה רק על מנת להיפסל. היכולת של המבנה להעלות אסוציאציות למה שאינו הוא, מחזקת ככלות הכול את מעמדו כדבר מומצא, מדומיין. חלק מהאסוציאציות שהמבנה מעלה מופיעות בקנה מידה של 1:1, וחלק – בהקטנה. מבחוץ, המבנה הסגור אינו מעיד על המתרחש בפנים. הוא אמנם מרמז על פונקציונאליות, אך לא מכריע בַּדבר. בהיבט הצורני המבנה קשור לארכיטקטורה אקולוגית ולפרקטיקות של בנייה מהירה. הוא מתייחס למרחב טבעי ולמצב חברתי, למצב מלחמתי (המבנה כסוג של בונקר) ולמצב פולחני (המבנה כהיכל). הוא שולח אל עולם דימויים עתידני, כמו גם – קדמוני שבטי. לעומת החוץ, חוויית החלל שמתרחשת בתוך המבנה מנסה לשרטט טריטוריה של חלום באמצעות הטלות אור, העוברות דרך מסכים מצוירים והופכות את החלל התלת הממדי על הפסלים הפזורים בתוכו, לצללים, להופעות נטולות עצמיות. יותר משהיא מדמה מערה, צורתם של החלל הפנימי ופני השטח המשתנים שלו מבקשת ליצור טרנספורמציה אל עבר חללי פְּנים מדומיינים (מערות האף, בטן הלווייתן), ואל תפיסה של חומר, ומכאן של פיסול, כחוויה חלל-זמנית, משתנה ולא סופית.