כותרת התערוכה המכה השנייה לקוחה מעולם המושגים של תורת האסטרטגיה הבין-מדינתית. המושג נולד בתקופת המלחמה הקרה ובא לתאר את יכולתה של מדינה שהותקפה בפתאומיות בנשק גרעיני, להשיב 'מכה' גרעינית משל עצמה, למרות ההרס שנזרע בה. המושג המכה השנייה נושא בתוכו פוטנציאל של השמדה הדדית, שעצם היתכנותהּ יוצר מאזן אימה שיש בכוחו לבלום מבעוד מועד את השימוש בנשק גרעיני ולמנוע גם כל מתקפה מסוג אחר. במלים אחרות, התסריט המקופל במונח המכה השנייה כולל התקפת פתע, התקפת נגד, ובד בבד הרתעה שהודפת מחוץ לתחום האפשרי את אותן ההתקפות עצמן. המכה השנייה אמורה לרוקן מכדאיות את השימוש במכה הראשונה ואף להסירה כליל מסדר היום. הניסיון של התערוכה להתחבר לכל הטמון בכותרתהּ מודע לכך שהוא אפשרי ובלתי אפשרי כאחד: זהו חיבור על דרך השלילה, כי בין היתר סוגיית המכה השנייה, אותו חיזיון יום הדין, כוללת בתוכה הן פוטנציאל רב עצמה, הן הימנעות והן חוסר אפשרות יסודיים.
התערוכה מתייצבת בסמוך לשיח הפוליטי הגיאו-אסטרטגי בלי להציע מטפורה אילוסטרטיבית של יחסי הכוחות הגלובליים ובלי לצעוד בערוצים של אקטיביזם פוליטי ופרקטיקות חברתיות. בתוך מערכת היחסים בין העולם לאמנות עולה השאלה למי ניתנת זכות המילה האחרונה, או לחלופין, מה יישאר לאחר שהכול ייעלם, מה יבוא בסוף. לפיכך, התערוכה מסמנת את מה שיופיע ויתגלה לאחר החורבן. במובן הזה, אפשר לקרוא חלק מן העבודות כציון של הַטְרָמָה, בשורה כמו נבואית המקדמת את הקץ ומגיעה לאחריו, ושאינה מלווה בפאתוס המאפיין בדרך כלל את המבע המטרים.
המהלכים השונים של התערוכה מייצגים, אם על דרך החיוב ואם על דרך השלילה, את הנסיבות ההיסטוריות שמתוכן היא צמחה ובתוכן היא מתרחשת, ויחד עם זאת הם עשויים להפוך את הנסיבות להזיה פרטית, לסיוט. התערוכה מציגה מיצבים המשעתקים מקומות קיימים או שמעלים את השאלה בדבר שעתוקם של מקומות אלה, שבמסגרתו חוזרים העולם והממשי בפעם השנייה באורח מתעתע (היפר ריאליסטי) בתוך המרחב של האמנות, והופכים לחוויה של קרע, שבה מה שאני רואה אינו מה שאני יודע שאני רואה. בהמשך לכך, המילה 'מכה' מציינת גם את הכוח שיש לעבודות התערוכה לפעול באורח טראומטי – כהלם, כמה שחודר למרחב הפרטי של הסובייקט, מחלל אותו ולוכד אותו.