יהושע סימון, אוצר הבינאלה, כתב אז: "הטכנולוגיה של המכונה לעריפת ראשים השתלבה בתוך הדינמיקה של המהפכה, והאלימות הפומבית והשוויונית שלה נחשבה זריזה ומונעת סבל. עם הנהגת שלטון האימים שהעלה לגרדום את אנשי המשטר המלוכני הישן, את אויבי המהפכה ואף את מחולליה, המהפכה נתפשה כמנוגדת לעצמה – מקריאה מעוררת השראה לשחרור היא נהפכה כביכול למכונת הרג שיטתית. עם זאת […] הגיליוטינה מבטאת את הדמוקרטיה הרדיקלית שהציעה המהפכה. הגיליוטינה היא מכונה של חוסר סובלנות כלפי אחיזת המעמדות השליטים באשר הם. בעוד אלה נמצאים במאבק מתמיד כנגד החופש, השוויון והאחווה, למען ביסוס שלטונם, הגיליוטינה של המהפכה הצרפתית חותרת תמיד תחת כל צורת שלטון המבוססת על אליטה. הגיליוטינה של אריאל קליינר מאפשרת לדמיין את הדמוקרטיה האמיתית, בה ייתכן שלטון אמיתי של כל האזרחים."
הצגת הגיליוטינה, המתנשאת על בימת עץ מעל כיכר ברחוב מרכזי בהרצליה, עוררה תגובות רבות בקרב הציבור. הצבתה במרחב הציבורי זימנה לעוברים ולשבים היתקלות בלתי צפויה בדימוי טעון ואלים, שעורר שאלות על הגבול שבין האמנות לבין החיים – לא היה ברור אם מדובר בתפאורה לסרט היסטורי, בחזרה מזוויעה של מנגנון הוצאה להורג או באובייקט אמנותי. יש לזכור כי גם בימינו, לא רחוק מכאן, עדיין ניתן למצוא במדינות האזור הוצאות להורג בפומבי בכיכר העיר (אם כי בתלייה, וכבר לא באמצעות גיליוטינה). עצם ההופעה המנותקת וההזויה של הגיליוטינה בעיר בישראל 2007 יכולה להיחשב כניצחון הדמוקרטיה, שבה ניתן להציג גיליוטינה מתפקדת כאובייקט אמנות, מנותק משימושיה. בד בבד, הגיליוטינה, כשהיא מופעלת בשם מטרות נאצלות, גם יכולה לעורר שאלות על אודות גלגוליה של אלימות.
עם העברת הגיליוטינה לתצוגה מן המרחב הציבורי אל תוך המרחב המוזיאלי משתנה ההקשר הרחב, והיא נאלצת להתמודד עם ההיבט ההיסטורי שמחיל עליה המוזיאון. הצופה, הנתקל בגיליוטינה המוצבת מעבר לחלונות זכוכית בחלל ביניים מוזיאלי, ניצב נוכח אובייקט, שמקורו ומעמדו האותנטי אינם ברורים. במידה רבה, הפרשנות והמטען הרגשי החלים על הגיליוטינה, נעוצים בשאלה באשר למקור האובייקט: האם אנו ניצבים בפני חפץ בעל היסטוריה עקובה מדם, כזו הנושאת עמה התענגות מצמררת על הקִרבה הבטוחה לשפיכות דמים מעידן אחר, או שמא מדובר ביצירת אמנות פיקטיבית, בשִחזור מורבידי של מנגנון מוות כפסל אסתטי הניצב על כן.
פחות קריאה...