מאטה-קלארק פעל במרחב האורבני, כשם שאמנים כרוברט סמיתסון או וולטר דה מריה פעלו במרחבי ארצות הברית. קשה להגדיר באופן חד-משמעי את סוג הפעולות והמהלכים שלו שכן אלה נעו תמיד על הגבול שבין רישום, פיסול, אדריכלות ומיצג. יצירתו החתרנית התנתקה מהתלות באובייקט אמנותי מבודד בחלל הגלריה, וחלחלה אל תוך הרקמה העירונית, אל שכונות עוני, אל בתי פרברים נטושים, מבני תעשייה ומוסדות יוקרה.
חיתוך מבנים עמד במרכז יצירתו. המושגים "חלל" ו"בית" עברו תחת ידיו פירוק והזרה. פעולת חיתוך המבנים כוננה מערכת יחסים חדשה בין פנים לחוץ ובין חלל לפני שטח. ביצירתו עסק מאטה-קלארק בחשיפת המורכבות שבמבנה ובאי-הבהירות של החלל ושל המקום. מטה-קלארק התייחס לבית שאותו חתך כאל אובייקט; בהיותו אובייקט מזוהה בעל מטען אסתטי, כלכלי וחברתי, הרי עיוותו אפשר בחינה של המשמעויות שהוא מייצר. סדרה של חיתוכי בתים היוותה, בעיניו, כלי רישום המגדיר מצבים מרחביים ומרכיבים מבניים, כאשר כל בניין מייצר מצב ייחודי לו.
סדר היום של קלארק היה חברתי. על-ידי פירוק המבנה הוא התייחס לתנאים מוכתבים מראש הכולאים בתוך "קופסאות" הפרברים והערים, צרכן פסיבי ומבודד: קהל שבוי. החתכים והחללים הנגטיביים ייצרו מרחב מטפורי לשאלות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ופילוסופיות. כיוון שרוב עבודותיו נעשו בזמן ובחלל מסוימים (ולא פעם באתרים שיועדו ממילא להריסה), הרי מטבע הדברים הן היו בעלות אורך חיים קצר, והשתמרו לרוב רק באמצעות תיעוד ברישומים, בתצלומים ובסרטים.
גורדון מאטה קלארק (1978-1943), בנם של אנה קלארק והצייר הסוריאליסטי, רוברטו מאטה, נפטר בגיל 35 ממחלת הסרטן.

טקסט מאת שרון בלבן

פחות קריאה...